וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵצֵא חוּץ לַתְּחוּם. אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ — בְּזוֹ אָמַר רַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקַדְּרִין בֶּהָרִים. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: דְּאָמַר קְרָא ״אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה וְרוֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים״, אָמְרָה תּוֹרָה: בְּחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה מְדוֹד. הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לִיטּוֹל חֲמִשִּׁים וּלְסַבֵּב חֲמִשִּׁים. אִם כֵּן לֵימָא קְרָא: ״חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים״, מַאי ״חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים״? שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי. לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. תָּנָא: לֹא פָּחוֹת — מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה, וְלֹא יוֹתֵר — מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט. אָמַר רַבִּי אַסִּי: אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא בְּחֶבֶל שֶׁל אַפְסְקִימָא. מַאי אַפְסְקִימָא? אָמַר רַבִּי אַבָּא: נַרְגִּילָא. מַאי נַרְגִּילָא? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב: דִּיקְלָא דְּחַד נְבָרָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: מַאי אַפְסְקִימָא? רַבִּי אַבָּא אָמַר: נַרְגִּילָא, רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר: דִּיקְלָא דְּחַד נְבָרָא. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: אֵין לְךָ שֶׁיָּפֶה לִמְדִידָה יוֹתֵר מִשַּׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, אֲבָל מַה נַּעֲשֶׂה שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה: ״וּבְיָדוֹ חֶבֶל מִדָּה״. וְהָכְתִיב: ״וּבְיַד הָאִישׁ קְנֵה הַמִּדָּה״? הָהוּא, לְתַרְעֵי. תָּנֵי רַב יוֹסֵף, שְׁלֹשָׁה חֲבָלִים הֵם: שֶׁל מָגָג, שֶׁל נֵצֶר, וְשֶׁל פִּשְׁתָּן. שֶׁל מָגָג לְפָרָה, דִּתְנַן: כְּפָתוּהָ בְּחֶבֶל הַמָּגָג וּנְתָנוּהָ עַל גַּב מַעֲרַכְתָּהּ. שֶׁל נְצָרִים לְסוֹטָה, דִּתְנַן: וְאַחַר כָּךְ מֵבִיא חֶבֶל הַמִּצְרִי וְקוֹשְׁרוֹ לְמַעְלָה מִדַּדֶּיהָ. שֶׁל פִּשְׁתָּן לִמְדִידָה. הָיָה מוֹדֵד וְהִגִּיעַ. מִדְּתָנֵי: ״חוֹזֵר לְמִידָּתוֹ״, מִכְּלָל דְּאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ — הוֹלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַבְלִיעוֹ, וּמַבְלִיעוֹ, וְצוֹפֶה כְּנֶגֶד מִידָּתוֹ, וְחוֹזֵר. תְּנֵינָא לְהָא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: הָיָה מוֹדֵד וְהִגִּיעַ הַמִּידָּה לְגַיְא, אִם יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ בְּחֶבֶל שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה — מַבְלִיעוֹ. וְאִם לָאו — הוֹלֵךְ לִמְקוֹם שֶׁיָּכוֹל לְהַבְלִיעוֹ, וּמַבְלִיעוֹ, וְצוֹפֶה וְחוֹזֵר לְמִידָּתוֹ. אִם הָיָה גֵּיא מְעוּקָּם — מַקְדִּיר וְעוֹלֶה, מַקְדִּיר וְיוֹרֵד. הִגִּיעַ לְכוֹתֶל — אֵין אוֹמְרִים יִקּוֹב הַכּוֹתֶל, אֶלָּא אוֹמְדוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ. וְהָא אֲנַן תְּנַן: מַבְלִיעוֹ וְחוֹזֵר לְמִידָּתוֹ? הָתָם, נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתָּא. הָכָא, לָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתָּא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין חוּט הַמִּשְׁקוֹלֶת יוֹרֵד כְּנֶגְדּוֹ,
מי שנכנס לבית המנוגע כליו מקופלין ומונחים על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בקומצו הוא והן טמאין מיד שאם מלובש בהן טהור עד שישהא בכדי אכילת פרס. היה עומד בפנים ופשט ידו לחוץ ונתן לו חבירו סנדלו וטבעותיו בקומצו הוא והן טמאים מיד שאם מלובש בהן טהור עד שישהא בכדי אכילת פרס. היה עומד בחוץ וסנדליו ברגליו וטבעתו באצבעו ופשטן לפנים ר' יהודה מטמא וחכמים אומרים עד שישהא בכדי אכילת פרס. אמר לו לר' יהודה בזמן שאין כל גופו טמא לא טמא את מה שעליו כדי שישהא כדי אכילת פרס אמר לו רבי יהודה מצינו שיפה כח הטמא להציל מכח הטהור להציל.ישראל מקבלין טומאה ומצילין בגדים בבית המנוגע. והבהמה והעובדי כוכבים אין מקבלין טומאה ואין מצילין בגדים בבית המנוגע.וכמה הוא פרס חצי ככר משלש לקב ושלשה שעורין היה רבי שמעון אומר בה שתי ידות מזון שתי סעודות שאמרו חכמים בערוב רביעי נקרא חצי פרס לפסול את הגויה חציו נקרא פרס לאכול בבית המנוגע מסב ואוכלה בלפתן בבינונית של כל אדם.תוספתא נגעים פרק ז תוס יא
וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ בְּנֵי־דָ֔ן אַל־תַּשְׁמַ֥ע קוֹלְךָ֖ עִמָּ֑נוּ פֶּֽן־יִפְגְּע֣וּ בָכֶ֗ם אֲנָשִׁים֙ מָ֣רֵי נֶ֔פֶשׁ וְאָסַפְתָּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ וְנֶ֥פֶשׁ בֵּיתֶֽךָ׃וַיֵּלְכ֥וּ בְנֵי־דָ֖ן לְדַרְכָּ֑ם וַיַּ֣רְא מִיכָ֗ה כִּֽי־חֲזָקִ֥ים הֵ֙מָּה֙ מִמֶּ֔נּוּ וַיִּ֖פֶן וַיָּ֥שׇׁב אֶל־בֵּיתֽוֹ׃וְהֵ֨מָּה לָקְח֜וּ אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה מִיכָ֗ה וְֽאֶת־הַכֹּהֵן֮ אֲשֶׁ֣ר הָֽיָה־לוֹ֒ וַיָּבֹ֣אוּ עַל־לַ֗יִשׁ עַל־עַם֙ שֹׁקֵ֣ט וּבֹטֵ֔חַ וַיַּכּ֥וּ אוֹתָ֖ם לְפִי־חָ֑רֶב וְאֶת־הָעִ֖יר שָׂרְפ֥וּ בָאֵֽשׁ׃מקרא שופטים פרק יח פסוק כח