לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יוֹסֵי. תְּנָא תְּרוּמָה וְנִטְמֵאת — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי מֵאִיר. וְסָבַר רַבִּי מֵאִיר סְפֵיקָא לְחוּמְרָא? וְהָתְנַן: טָמֵא שֶׁיָּרַד לִטְבּוֹל, סָפֵק טָבַל סָפֵק לֹא טָבַל; וַאֲפִילּוּ טָבַל — סָפֵק טָבַל בְּאַרְבָּעִים סְאָה, סָפֵק לֹא טָבַל בְּאַרְבָּעִים סְאָה; וְכֵן שְׁנֵי מִקְווֹאוֹת — בְּאַחַת יֵשׁ בָּהּ אַרְבָּעִים סְאָה, וּבְאַחַת אֵין בָּהּ אַרְבָּעִים סְאָה; וְטָבַל בְּאַחַת מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן טָבַל — סְפֵיקוֹ טָמֵא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּטוּמְאָה חֲמוּרָה. אֲבָל בְּטוּמְאָה קַלָּה, כְּגוֹן שֶׁאָכַל אוֹכָלִין טְמֵאִין וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין, וְהַבָּא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ בְּמַיִם שְׁאוּבִין, אוֹ שֶׁנָּפְלוּ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל רוּבּוֹ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, וְיָרַד לִטְבּוֹל; סָפֵק טָבַל סָפֵק לֹא טָבַל; וַאֲפִילּוּ טָבַל — סָפֵק טָבַל בְּאַרְבָּעִים סְאָה, סָפֵק לֹא טָבַל בְּאַרְבָּעִים סְאָה; וְכֵן שְׁנֵי מִקְווֹאוֹת — בְּאַחַת יֵשׁ בָּהּ אַרְבָּעִים סְאָה, וְאַחַת אֵין בָּהּ אַרְבָּעִים סְאָה; וְטָבַל בְּאַחַת מֵהֶן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶן טָבַל — סְפֵיקוֹ טָהוֹר. רַבִּי יוֹסֵי מְטַמֵּא. קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר: תְּחוּמִין דְּאוֹרָיְיתָא נִינְהוּ. וְסָבַר רַבִּי מֵאִיר תְּחוּמִין דְּאוֹרָיְיתָא?! וְהָא תְּנַן: אִם אֵין יָכוֹל לְהַבְלִיעוֹ, בְּזוֹ אָמַר רַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקַדְּרִין בֶּהָרִים. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ תְּחוּמִין דְּאוֹרָיְיתָא — מִי מְקַדְּרִין? וְהָא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵין מְקַדְּרִין לֹא בְּעָרֵי מִקְלָט, וְלֹא בְּעֶגְלָה עֲרוּפָה — מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁל תּוֹרָה. לָא קַשְׁיָא: הָא דִידֵיהּ, הָא דְרַבֵּיהּ. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: ״בְּזוֹ אָמַר רַבִּי דּוֹסְתַּאי בַּר יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: שָׁמַעְתִּי שֶׁמְּקַדְּרִין בֶּהָרִים״. שְׁמַע מִינַּהּ. וּרְמִי דְּאוֹרָיְיתָא אַדְּאוֹרָיְיתָא לְרַבִּי מֵאִיר, דִּתְנַן: נָגַע בְּאֶחָד בַּלַּיְלָה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם חַי אִם מֵת, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמְצָאוֹ מֵת. רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין, שֶׁכׇּל הַטֻּמְאוֹת כִּשְׁעַת מְצִיאָתָן. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִשְׁנָתֵנוּ שֶׁהָיָה עָלֶיהָ שֶׁרֶץ כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. אִי הָכִי, בְּהָא לֵימָא רַבִּי יוֹסֵי סְפֵק עֵירוּב כָּשֵׁר?! רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הָכָא בִּשְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים עָסְקִינַן, אַחַת אוֹמֶרֶת: מִבְּעוֹד יוֹם נִטְמָאָה, וְאַחַת אוֹמֶרֶת: מִשֶּׁחָשֵׁיכָה.
הממלא בקילון פירש ר"ע אם נגבו מיד טהורין ואם לא נגבו אפי' עד ל' יום טמאין סתמן ג' ימים. עצים שבלעו משקין טמאין וירדו להן גשמים ורבו טמאין אבא יוסי בן דסאי ור' יוסי בן המשולם אומרים רבו טהורין יסיקם אפי' בידים טמאות הוציאן שירדו עליהן גשמים ורבו טהורין לא יסיקן אלא בידים טהורות. ר"ש אומר אם היו לחין והסיקן ורבו [עליהן] משקין היוצאין מהן על כוס שבלעו טהורין מק"ו ומה אם מי גשמים שהן עלולין לקבל טומאה הרי הן מטהרין ברוב. מי פירות שאינן עלולין לקבל טומאה אינו דין שיטהרו ברוב. אמרו לו לא אם אמרת בגשמים שמטהרין את הטמאין תאמר במי פירות שאין מטהרין את הטמאין.הטובל בים או בנהר אע"פ שהפליג יותר ממיל ה"ז בכי יותן. עבר בנהר אחר דחאו חבירו או שירדו עליו גשמים ורבו טיהרו שניים את הראשונים. התרנגולה והמדוכה שהיו בהם מים טמאין והטבילן ראשונים טהרו מלטמא והשניים הוכשרו לקבל טומאה. העושה צפור במים הניתזין ואת שבה אינן בכי יותן דברי ר"מ ר' יהודה אומר זה וזה צפור במים הניתזין ואת שבה אינן בכי יותן דברי ר"מ ר' יהודה אומר זה וזה בכי יותן <ר' יוסי אומר הניתזין אינן בכי יותן ואת שבו ה"ז בכי יותן>. והעושה אמה בפירות אינן בכי יותן.המודד את הבור בין לעומקו בין לרחבו אינו בכי יותן אמר לו ר"ט מה לי כשמדדו לעומקו מה לי כשמדדו לרחבו א"ל כשמדדו לעומקו רוצה למשקה שברושם טהור א"ל אי אתה מודה שהממלא בחבית והמים העולין בה אחריה בחבל שהוא מכונן על צוארה ובחבל של צורכה שהן בכי יותן שאין המים נופלין לתוכה עד שיגעו לאחוריה אף כאן א"א למשקה שברושם עד שיהיה למטה מן הרושם חזר ר' טרפון להיות שונה כדברי ר"ע.תוספתא מכשירין פרק ב תוס ו
משנה: בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִעִין עַל הַשְּׁקָלִים וְעַל הַכִּלְאַיִם. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ קוֹרִין אֶת הַמְּגִלָּה בַּכְּרַכִּים וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת מִקְווֹת הַמַּיִם, וְעוֹשִׂין כָּל־ צוֹרְכֵי הָרַבִּים וּמְצַייְּנִין עַל הַקְּבָרוֹת וְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאָיִם׃ הלכה: בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִעִִין כול׳. וְלָמָּה בְאֶחָד בַּאֲדָר. כְּדֵי שֶׁיָּבִיאוּ יִשְׂרָאֵל אֶת שִׁקְלֵיהֶן בְּעוֹנָתָן וְתִיתָּרֵם תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה מִן הַחֲדָשָׁה בִזְמַנָּהּ בְּאֵחָד בְּנִיסָן. וָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. [תְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה] כַּתְּחִילָּתָהּ. [דִּ]כְתִב וַיְהִ֞י בַּחוֹדֶשׁ הָֽרִאשׁ֛וֹן בַּשָּׁנָ֥ה הַשֵּׁינִית בְּאֶחָ֣ד לַחוֹדֶשׁ הוּקַ֖ם הַמִּשְׁכָּֽן: וְתַנֵּי עֲלָהּ. בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן בּוֹ בַיּוֹם נִתְרְמָה הַתְּרוּמָה. רִבִּי טָבִי רִבִּי יֹאשַׁיָה בְשֵׁם כַּהֲנָא. נֶאֱמַר כָּאן חָדְשֵׁי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן חָדְשֵׁי. מַה חָדְשֵׁי שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן אֵין מוֹנִין אֶלְּא מִנִּיסָן אַף חָדְשֵׁי שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן אֵין מוֹנִין אֶלְּא מִנִּיסָן אָמַר רִבִּי יוֹנָה. שְׁבַק רִבִּי טָבִי רֹאשָׁהּ וְאָמַר סוֹפָא. דִּלֹ כֵן כַּהָדָא דְתַנֵּי. זֹ֣את עוֹלַת חוֹדֶשׁ בְּחָדְשׁ֔וֹ. יָכוֹל תְּהֵא תוֹרֵם בְּכָל־חוֹדֶשׁ וָחוֹדֶשׁ. תַּלְמוּד לוֹמַר בְּחוֹדְשׁוֹ לְחָדְשֵׁי֭. בְּחוֹדֶשׁ אֶחָד הוּא תוֹרֵם לְכָל־חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. יָכוֹל בְּאֵיזֶה חוּדֶשׁ שֶׁיִּרְצֶה. נֶאֶמַר כָּאן חָדְשֵׁי וְנֶאֱמַר לְהַלָּן חָדְשֵׁי. מַה חָדְשֵׁי שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן אֵין מוֹנִין אֶלְּא מִנִּיסָן אַף מַה חָדְשֵׁי שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן אֵין מוֹנִין אֶלֶּא מִנִּיסָן.מָהוּ מַשְׁמִעִין. רב הוּנָא אָמַר. מַכְרִיזִין. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר. וַיִּתְּנוּ־ק֞וֹל בִּֽיהוּדָ֣ה וּבִירֽוּשָׁלַ֗ם.תלמוד ירושלמי שקלים פרק א הלכה א