אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּמַקֵּיף לַהּ סוּלְּמָא דְצוֹר מֵהָךְ גִּיסָא וּמַחְתָנָא דְגָדֵר מֵהָךְ גִּיסָא — בָּבֶל נָמֵי, מַקִּיף לֵהּ פְּרָת מֵהָךְ גִּיסָא וְדִיגְלַת מֵהַאי גִּיסָא! דְּכוּלָּא עָלְמָא נָמֵי מַקִּיף אוֹקְיָינוֹס! דִּילְמָא מַעֲלוֹת וּמוֹרָדוֹת קָאָמְרַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: קַרְקַפְנָא, חֲזִיתֵיהּ לְרֵישָׁךְ בֵּי עַמּוּדֵי כִּי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְהָא שְׁמַעְתָּא. אִיתְּמַר נָמֵי, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַעֲלוֹת וּמוֹרָדוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים לְפִי שֶׁאֵינָן כְּדִגְלֵי מִדְבָּר. בְּעָא מִינֵּיהּ רַחֲבָה מֵרָבָא: תֵּל הַמִּתְלַקֵּט עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ אַרְבַּע, וְרַבִּים בּוֹקְעִין בּוֹ, חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם רְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ אֵין חַיָּיבִין עָלָיו? אַלִּיבָּא דְרַבָּנַן לָא תִּיבְּעֵי לָךְ: הַשְׁתָּא, וּמָה הָתָם דְּנִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ — אָמְרִי רַבָּנַן לָא אָתוּ רַבִּים וּמְבַטְּלִי לַהּ מְחִיצְתָּא, הָכָא, דְּלָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. מַאי, הָתָם הוּא דְּנִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ, הָכָא הוּא דְּלָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ — לָא אָתוּ רַבִּים וּמְבַטְּלִי מְחִיצְתָּא? אוֹ דִילְמָא לָא שְׁנָא? אֲמַר לֵיהּ: חַיָּיבִין. וַאֲפִילּוּ עוֹלִין לוֹ בְּחֶבֶל? אֲמַר לֵיהּ: אִין. וַאֲפִילּוּ בְּמַעֲלוֹת בֵּית מָרוֹן?! אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֵיתִיבֵיהּ: חָצֵר שֶׁהָרַבִּים נִכְנָסִין לָהּ בָּזוֹ וְיוֹצְאִין בָּזוֹ — רְשׁוּת הָרַבִּים לַטּוּמְאָה, וּרְשׁוּת הַיָּחִיד לַשַּׁבָּת. מַנִּי? אִילֵּימָא רַבָּנַן, הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם — דְּנִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ, אָמְרִי רַבָּנַן: לָא אָתוּ רַבִּים וּמְבַטְּלִי מְחִיצְתָּא, הָכָא — דְּלָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! אֶלָּא לָאו, רַבִּי יְהוּדָה הִיא? לָא, לְעוֹלָם רַבָּנַן, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטּוּמְאָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. תָּא שְׁמַע: מְבוֹאוֹת הַמְפוּלָּשׁוֹת בְּבוֹרוֹת, בְּשִׁיחִין וּבִמְעָרוֹת — רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטּוּמְאָה. ״בְּבוֹרוֹת״ סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא: לְבוֹרוֹת — רְשׁוּת הַיָּחִיד לְשַׁבָּת וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטּוּמְאָה. מַנִּי? אִילֵּימָא רַבָּנַן, הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם — דְּנִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ, אָמְרִי: לָא אָתוּ רַבִּים וּמְבַטְּלִי לַהּ, הָכָא — דְּלָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתֵּיהּ, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! אֶלָּא לָאו רַבִּי יְהוּדָה הִיא? לָא, לְעוֹלָם רַבָּנַן, וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטּוּמְאָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. תָּא שְׁמַע: שְׁבִילֵי בֵּית גִּילְגּוּל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן — רְשׁוּת הַיָּחִיד לַשַּׁבָּת וּרְשׁוּת הָרַבִּים לַטּוּמְאָה. וְאֵיזֶהוּ שְׁבִילֵי בֵּית גִּילְגּוּל? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: כֹּל שֶׁאֵין הָעֶבֶד יָכוֹל לִיטּוֹל סְאָה שֶׁל חִיטִּין וְיָרוּץ לִפְנֵי סַרְדְּיוֹט. מַנִּי? אִילֵּימָא רַבָּנַן, הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם — דְּנִיחָא תַּשְׁמִישְׁתָּא, אָמְרִי רַבָּנַן: לָא אָתוּ רַבִּים וּמְבַטְּלִי לַהּ מְחִיצְתָּא. הָכָא — דְּלָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתָּא, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן! אֶלָּא לָאו, רַבִּי יְהוּדָה הִיא? אֲמַר לֵיהּ: שְׁבִילֵי בֵּית גִּילְגּוּל קָאָמְרַתְּ? יְהוֹשֻׁעַ אוֹהֵב יִשְׂרָאֵל הָיָה, עָמַד וְתִיקֵּן לָהֶם דְּרָכִים וּסְרַטְיָא, כֹּל הֵיכָא דְּנִיחָא תַּשְׁמִישְׁתָּא — מְסָרָהּ לָרַבִּים, כֹּל הֵיכָא דְּלָא נִיחָא תַּשְׁמִישְׁתָּא — מְסָרָהּ לַיָּחִיד. מַתְנִי׳ אֶחָד בּוֹר הָרַבִּים וּבְאֵר הָרַבִּים וּבְאֵר הַיָּחִיד — עוֹשִׂין לָהֶן פַּסִּין. אֲבָל לְבוֹר הַיָּחִיד — עוֹשִׂין לוֹ מְחִיצָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: אֵין עוֹשִׂין פַּסִּין אֶלָּא לִבְאֵר הָרַבִּים בִּלְבַד, וְלַשְּׁאָר — עוֹשִׂין חֲגוֹרָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים.
הנוטע לסייג לקורות ולעצים פטור מן הערלה אמר רבן שמעון בן גמליאל בד"א בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר הראוי להם אבל נטע לסייג ולקורות לעצים דבר שאין ראוי להם חייב בערלה נטעו לעצים וחשב עליו לאכילה מאימתי מונה לו משעת נטיעתו.הנוטע לרבים חייב ור' יהודה פוטר ר"ש בן אלעזר אומר משמו הנוטע לרבים חייב בערלה העולה לרבים פטור מן הערלה.הנוטע בספינה בעציץ ובראש הגג חייב בערלה נזרעו בעציץ שאינו נקוב נשבר וחזר וזרען בעציץ נקוב אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור כיצד יודע אם יכול לחיות ואם לאו חופר לו גומא בארץ ונוטעו בה אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור.תוספתא עורלה פרק א תוס ד
והאיכא אשם יחיד דזכר אתי נקבה לא אתי כי קאמרי רבנן קרבן דשוי בין ביחיד בין בציבור אשם ביחיד איתיה בצבור ליתיה ואיבעית אימא מי קתני כל קרבנות יש בקרבנות קתני ומאי ניהו שלמים ואי בעי נקבה מייתי ואי בעי זכר מייתיקרבנות יחיד חייבין באחריותן [כו'] מנא לן דת"ר (ויקרא כג, לז) דבר יום [ביומו] מלמד שכל היום כשר למוספין (ויקרא כג, לז) ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן תלמוד בבלי תמורה דף יד עמוד א