ריחיה חלא וטעמא חמרא חלא והוה ליה מין במינו וכל מין במינו במשהו רבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא והוה ליה מין בשאינו מינו וכל מין בשאינו מינו בנותן טעם האי בת תיהא עובד כוכבים בדישראל ש"ד ישראל בדעובד כוכבים אביי אמר אסור רבא אמר מותר אביי אמר אסור ריחא מילתא היא רבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא אמר רבא מנא אמינא לה דריחא ולא כלום הוא דתנן תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותרת לפי שאין טעם כמון אלא ריחא כמון ואביי שאני התם דמיקלא איסוריה אמר רב מרי כתנאי הרודה פת חמה ונתנה ע"פ חבית של יין של תרומה ר"מ אוסר ור' יהודה מתיר רבי יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר ריחא מילתא היא ומר סבר ריחא ולא כלום הוא לרבא ודאי תנאי היא לאביי מי לימא תנאי היא אמר לך אביי לאו מי איתמר עלה אמר רבה בר בר חנה אמר ר"ל בפת חמה וחבית פתוחה
צורת פנים שאמרו אחד מכל צורת פנים חוץ מאתים וסנדל שאמרו דומה לסנדל דג שבים ר"ש בן גמליאל אומר דומה ללשון של שור רבותינו אמרו עד שיהא בו מצורת אדם. ולא אמרו סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד אלא שמא תפיל עמו זכר ותהא מקולקלת לנקבה או שמא תפיל <עמו> שנים אחד לפני שקיעת החמה נמצאת מונה תחלת נדה לראשון ותחלת לנדה אחרון. שליא שאמרו תחלתה כחוט הערב וראשה כתורמוס וחלולה כחצוצרת ואין שליא פחותה מטפח. רשב"ג אומר דומה לקורקבן של תרנגול. ולמה אמרו שליא והלא אין שליא שאין עמה ולד.הטיבור חיבור באדם עד טפח ליטמא ולטמא אבל בבהמה חיבור עור היוצא מעור פניו של אדם בין חיי בין מת ה"ז טהור ומותר בהנאה. ואיזו שפיר מרוקם אבא שאול אומר תחלת ברייתו בראשו שתי עיניו כשתי טיפין של זבוב. שני חוטמיו כשני טיפין של זבוב. פיו מתוח כשערה וגוייתו כעדשה ואם היתה נקבה גויתה כשערה לארכה. פיו פתוח ידים ורגלים אין בו. ועליו מפורש בקבלה (איוב י׳:י׳) הלא כחלב תתיכני וגו'.אין משערין במים מפני שהמים עזין ומבערין אותו ואין משערין אותו אלא בשמן מפני שהשמן רך ומזכך ואין רואין אותו אלא בחמה. המפלת שפיר שאינו מרוקם ר' יהושע אומר ולד וחכ"א אינו ולד ור' שמעון בר' יוסי אומר משם אביו קורעין אותו אם יש בו דם הרי זה נדה והבשר ה"ז ולד.תוספתא נידה פרק ד תוס ו
הַמְכַנֵּן אֶת הַחֶבֶל עַל יָד עַל יָד, כָּשֵׁר. וְאִם כִּנְּנוֹ בָאַחֲרוֹנָה, פָּסוּל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לָזֶה הִכְשִׁירוּ הוֹרָאַת שָׁעָה:
הַמַּצְנִיעַ אֶת הֶחָבִית שֶׁלֹּא תִשָּׁבֵר, אוֹ שֶׁכְּפָאָהּ עַל פִּיהָ עַל מְנָת לְנַגְּבָהּ לְמַלֹּאת בָּהּ, כָּשֵׁר. לְהוֹלִיךְ בָּהּ אֶת הַקִּדּוּשׁ, פָּסוּל. הַמְפַנֶּה חֲרָסִין מִתּוֹךְ הַשֹּׁקֶת בִּשְׁבִיל שֶׁתַּחֲזִיק מַיִם הַרְבֵּה, כְּשֵׁרִין. וְאִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְעַכְּבִין אוֹתוֹ בְשָׁעָה שֶׁהוּא זוֹלֵף אֶת הַמַּיִם, פָּסוּל:
מִי שֶׁהָיוּ מֵימָיו עַל כְּתֵפוֹ וְהוֹרָה הוֹרָאָה, וְהֶרְאָה לַאֲחֵרִים אֶת הַדֶּרֶךְ, וְהָרַג נָחָשׁ וְעַקְרָב, וְנָטַל אֳכָלִים לְהַצְנִיעָם, פָּסוּל. אֳכָלִין לְאָכְלָן, כָּשֵׁר. הַנָּחָשׁ וְהָעַקְרָב שֶׁהָיוּ מְעַכְּבִים אוֹתוֹ, כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם מְלָאכָה, בֵּין עָמַד בֵּין לֹא עָמַד, פָּסוּל. דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, עָמַד, פָּסוּל. וְאִם לֹא עָמַד, כָּשֵׁר:
משנה פרה פרק ז משנה י