מתיב ר' זירא יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה ואמאי הא ליתנהו בלב אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנו בקול וקול לרבי יוחנן לאו מעשה הוא והא איתמר חסמה בקול והנהיגה בקול רבי יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור רבי יוחנן אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה ר"ל אמר פטור עקימת פיו לא הוי מעשה אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה ת"ר בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילי ידיו ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו מיתיבי (ישעיהו כט, ד) והיה כאוב מארץ קולך מאי לאו דמשתעי כי אורחיה לא דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי תא שמע (שמואל א כח, יג) ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ מאי לאו דמשתעי כי אורחיה לא דיתיב בין הפרקים ומשתעי ת"ר בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת מה בין זה לזה מעלה בזכורו אינו עולה כדרכו ואינו עולה בשבת נשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת עולה להיכא סליק הא קמיה מנח אלא אימא עונה כדרכו ועונה בשבת ואף שאלה זו שאל טורנוסרופוס את ר"ע אמר לו ומה יום מיומים אמר לו ומה גבר מגוברין א"ל דמרי צבי שבת נמי דמרי צבי א"ל הכי קאמינא לך מי יימר דהאידנא שבתא אמר לו נהר סבטיון יוכיח בעל אוב יוכיח קברו של אביו יוכיח שאין מעלה עשן בשבת אמר לו ביזיתו ביישתו וקיללתו שואל אוב היינו ודורש אל המתים דורש למתים כדתניא (דברים יח, יא) ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבה"ק כדי שתשרה עליו רוח טומאה וכשהיה ר"ע מגיע למקרא זה היה בוכה ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה שורה עליו רוח טומאה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה על אחת כמה וכמה אבל מה אעשה שעונותינו גרמו לנו שנאמר (ישעיהו נט, ב) כי [אם] עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא שנאמר כי עונותיכם היו מבדילים וגו' רבא ברא גברא שדריה לקמיה דר' זירא הוה קא משתעי בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה אמר ליה מן חבריא את הדר לעפריך רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה תנו רבנן מעונן ר' שמעון אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין וחכ"א זה האוחז את העינים ר"ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת למחר יפה ליקח לימודי ערבי שביעיות חיטין יפות עיקורי קטניות מהיות רעות תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו עורב קורא לו צבי הפסיקו בדרך נחש מימינו ושועל משמאלו
חרותה בידי שמים כשרה איזו היא חרותה כל שצמקה הריאה שלה. יש מן אברין שהן כשרין אבר מדולדל בבהמה יש בו להעלות ארוכה בשר מדולדל בבהמה יש בו להעלות ארוכה נשבר העצם ויצא לחוץ ורוב עור ובשר מקיפין אותו כשר. יש כאן עוברין שהן כשרין בן ה' בדקה ובן ט' בגסה יצא לו חמש עינים ולו ג' רגלים הואיל וכיוצא בו ראוי להתקיים כשר.ואלו טרפות בעוף נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת לרחבה הרי זו פסולה הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טרפה פסולה נקובת המוח שניקב קרום שלה פסולה נקובת הלב לבית חללו פסולה כיצד בודקין אותה רשב"א אומר משום רבי יהודה בודקין אותה ביד ואין בודקין במחט אם ניקב העצם פסולה אם לאו כשרה נפלה לאור ונחמרו בני מעיה פסולה באלו בני מעים אמרו בקרקבנין בכבד ובלב. אלו כשרות בעוף נקובת הגרגרת ופסוקת הגרגרת לארכה הרי זו כשרה הכתה חולדה על מקום שאינו עושה טרפה כשרה ניקב הלב שלא לבית חללה כשרה נפלה מן הגג נתרסקו אבריה או רצצתה חברתה ונתרסקו אבריה ושחטה כשרה אם עמדה מיד בין כך ובין כך כשרה ניקב הזפק רבי אומר אפילו ניטל ולא הודו לו חכמים נשתברו גפיה נשתברו רגליה נמרטו כנפיה ר' יהודה אומר אם ניטלה הנוצה פסולה. אחוזת הדם המעושנת והמצוננת הלעיטה חלתית תיאה הרדפני סם המות צואת התרנגולים כשרה נשוכת נחש נשוכת כלב שוטה משום טרפה מותרת ואסורה משום סכנת נפשות סימן לטרפה כל שאינה יולדת רשב"ג אומר אם לא היתה מכחשת והולכת בידוע שאינה טרפה אם היתה מכחשת והולכת בידוע שהיא טרפה רבי אומר אם נתקיימת ל' יום בידוע שאינה טרפה לא נתקיימת ל' יום בידוע שהיא טרפה אמרו לו פעמים שמתקיימת שתים וג' שנים.אלו הן סימני בהמה (ויקרא י״א:ג׳) לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו כל מעלת גרה אין לה שינים שלמעלה איזה שור שקדמו קרניו לטלפיו זה פרו של אדם הראשון שנא' (תהילים סד) ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס. אלו הן סימני חיה כל שיש לה קרנים וטלפים ר' דוסא אומר יש לה קרנים אי אתה צריך לשאול על הטלפים אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס רשב"ג אומר כל שיש לו אצבע יתירה בעוף טהור כל העוף הדורס טמא רשב"א אומר כל הקולט באויר ואין קרקבנו נקלף ר"א בר צדוק אומר כל הנותן על גבי משיחה החולק שתים לפניו ושתים לאחריו טמא אחרים אומרים השוכן בין הטמאין ודומה לטמאין טמא השוכן בין הטהורים ודומה לטהורין טהור. אנשי איש כפר תמרתא שביהודה היו אוכלין את הזרזירין מפני שיש להן זפק. אנשי שוק העליון שבירושלים היו אוכלין את סינוניא לבנה מפני שקרקבנה נקלף.תוספתא חולין פרק ג תוס ח
הלכה: אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין הֵן כול׳. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין הֵן וְאֵין חַייָבִין אֶלָּא דֶּרֶךְ קִינְייָן. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר. אַף לְעִנְייָן גְּזֵילָה אֵין חַייָבִין אֶלָּא דֶּרֶךְ קִינְייָן. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. וּמַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן. הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ כול׳. רִבִּי חֲנַנְיָה אָמַר רִבִּי בּוּן. אַף בִּגְנֵיבָה אֵין חַייָבִין אֶלָּא דֶּרֶךְ קִינְייָן. רִבִּי חֲנַנְיָה בְשֵׁם רִבִּי פִינְחָס. וּמַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן. הָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים פָּטוּר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים וָמֵת חַייָב. הִגְבִּיהוֹ בִרְשׁוּת הַבְּעָלִים כְּמִי שֶׁיָּצָא כָל־רְשׁוּת הַבְּעָלִים. הָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא עַד שֶׁיָּצָא כָל־רְשׁוּת הַבְּעָלִים. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. בְּעוֹמֶדֶת בַּאֲבוּסוֹ. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בָעֵי. אִם בְּעוֹמֶדֶת בָּאֲבוּסוֹ אֲפִילוּ לֹא מָשַׁךְ. אֶלָּא כִי נָן קַייָמִין בְּעוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. מַה. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה כְבֵית שַׁמַּי. דְּבֵית שַׁמַּי אוֹמְרִים. יִלְקֶה בְחָסֵר וּבְיָתֵר. מָה נָן קַייָמִין. אִם בְּעוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְחָשַׁב לְגוֹזְלָהּ וָמֵתָה בְּאוֹתָהּ הַמַּחֲשָׁבָה דִּבְרֵי הַכֹּל חַייָב. אִם עַד שֶׁלֹּא מָשַׁךְ דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר. אֶלָּא כִי נָן קַייָמִין בְּעוֹמֶדֶת בַּאֲבוּסוֹ. כִּדְאָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה כְבֵית שַׁמַּי. אָמַר רִבִּי בּוּן. תַּמָּן בְּקוֹנֶה שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים. בְּרַם הָכָא בְּקוֹנֶה מִדַּעַת הַבְּעָלִים.כְּתִיב כִּֽי־יִתֵּן֩ אִ֨ישׁ אֶל־רֵעֵ֜הוּ וגו׳. לִשְׁמוֹר. וְלֹא לִקְרוֹעַ. לִשְׁמוֹר. וְלֹא לְהַשְׁלִיךְ. לִשְׁמוֹר. וְלֹא לִיתֵּן בְּמַתָּנָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְהוּא שֶׁאָמַר לִיתֵּן מַתָּנָה לְכָל־מִי שֶׁיִּרְצֶה. אֲבָל אָמַר. לִפְלֹנִי. מִכֵּיוָן שֶׁשְּׁמִירָתוֹ עָלָיו כְּמִי שֶׁהוּא עָלָיו.תַּנֵּי. וְגוּנַּב מִבֵּ֣ית הָאִ֑ישׁ. לֹא מֵרֹאשׁ גַּגּוֹ. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר. הָדָא דְתִימַר בְּגַג שֶׁאֵינוֹ מְבוּצָּר. אֲבָל בְּגַג מְבוּצָּר כְּבַיִת הוּא.תלמוד ירושלמי שבועות פרק ח הלכה א