דְּקָתָנֵי ״וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה מִכֶּם״. שְׁמַע מִינַּהּ. מְגַלְּחִין וּמְבִיאִין. וְאַמַּאי? דִּילְמָא לָאו טְמֵאִין אִינּוּן, וְקָעָבֵיד הַקָּפָה! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאִשָּׁה וְקָטָן. וְלוֹקְמָא בְּגָדוֹל, וְהַקָּפַת כׇּל הָרֹאשׁ — לֹא שְׁמָהּ הַקָּפָה! מִדְּלָא מוֹקֵים לַהּ הָכִי, שְׁמַע מִינַּהּ קָסָבַר שְׁמוּאֵל: הַקָּפַת כׇּל הָרֹאשׁ — שְׁמָהּ הַקָּפָה. מָר זוּטְרָא מַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא דִּשְׁמוּאֵל אַסֵּיפָא: נָזִיר שֶׁהָיָה טָמֵא בְּסָפֵק וּמוּחְלָט בְּסָפֵק — אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לְאַחַר שִׁשִּׁים יוֹם, וּמְגַלֵּחַ אַרְבַּע תִּגְלָחוֹת. וְהָא קָעָבֵיד הַקָּפָה! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּאִשָּׁה וְקָטָן. אָמַר רַב הוּנָא: הַמַּקִּיף אֶת הַקָּטָן הֲרֵי הוּא חַיָּיב. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרַב הוּנָא: וְדִידָךְ מַאן מְגַלַּח לְהוֹן? אֲמַר לֵיהּ: חוֹבָה. תִּקְבְּרִינּוּן חוֹבָה לִבְנַיהּ. כּוּלְּהוּ שְׁנֵי דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לָא אִקַּיַּים לֵיהּ זַרְעָא לְרַב הוּנָא. מִכְּדִי תַּרְוַיְיהוּ סְבִירָא הַקָּפַת כׇּל הָרֹאשׁ שְׁמָהּ הַקָּפָה, בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַב הוּנָא, סָבַר ״לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית [אֵת] פְּאַת זְקָנֶךָ״. כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַשְׁחָתָה — יֵשׁ לוֹ הַקָּפָה, וְהָנֵי נְשֵׁי, הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בְּהַשְׁחָתָה — לֵיתַנְהוּ נָמֵי בְּהַקָּפָה. וְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה סָבַר: אֶחָד הַמַּקִּיף וְאֶחָד הַנִּיקָּף בַּמַּשְׁמָע. וְאִיתַּקַּשׁ מַקִּיף לְנִיקָּף: כׇּל הֵיכָא דְּנִיקַּף מִיחַיַּיב — מַקִּיף נָמֵי מִיחַיַּיב. וְהַאי קָטָן, הוֹאִיל וְהוּא גּוּפֵיהּ לָאו בַּר עוּנְשִׁין הוּא דְּמִיחַיַּיב, מַקִּיף נָמֵי לָא מִיחַיַּיב. לֵימָא הַקָּפַת כׇּל הָרֹאשׁ תַּנָּאֵי הִיא, דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״רֹאשׁוֹ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם״,
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיְתָה דֶרֶךְ הָרַבִּים מַפְסַקְתָּן, יְסַלְּקֶנָּה לַצְּדָדִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ. אֶחָד בּוֹר הָרַבִּים, וּבְאֵר הָרַבִּים, וּבְאֵר הַיָּחִיד, עוֹשִׂין לָהֶן פַּסִּין, אֲבָל לְבוֹר הַיָּחִיד עוֹשִׂין לוֹ מְחִצָּה גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא אוֹמֵר, אֵין עוֹשִׂין פַּסִּין אֶלָּא לִבְאֵר הָרַבִּים בִּלְבַד, וְלַשְּׁאָר עוֹשִׂין חֲגוֹרָה גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים:
וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא, הַגִּנָּה וְהַקַּרְפֵּף שֶׁהֵן שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, מֻקֶּפֶת גָּדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בָהּ שׁוֹמֵירָה אוֹ בֵית דִּירָה, אוֹ שֶׁתְּהֵא סְמוּכָה לָעִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אֶלָּא בוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אַחַת מִכָּל אֵלּוּ, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בָהּ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירָיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיָה אָרְכָּהּ יָתֵר עַל רָחְבָּהּ אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, אֵין מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָרְכָּהּ פִּי שְׁנַיִם בְּרָחְבָּהּ, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ:
אָמַר רַבִּי אִלָּעִאי, שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַאֲפִלּוּ הִיא כְּבֵית כּוֹר. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ, אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אַחַד מֵהֶן וְלֹא עֵרֵב, בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא, לוֹ, אֲבָל לָהֶם מֻתָּר. וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ, שֶׁיּוֹצְאִין בְּעַקְרַבְנִים בְּפֶסַח. וְחִזַּרְתִּי עַל כָּל תַּלְמִידָיו וּבִקַּשְׁתִּי לִי חָבֵר, וְלֹא מָצָאתִי:
משנה עירובין פרק ב משנה ז
מלא תרווד רקב שאמרו ישנו מעיקר אצבעותיו ולמעלה דר"מ וחכ"א מלא חפניו <גוש מארץ טהרה> גוש מבית הפרס וגוש מארץ <טהרה וגוש מארץ> העמים שיעורן כפיקה גדולה של סקאין [שהוא כחותם המרצופין] וישנו בצד העליון של מגופת החבית הלחמיות ר' טרפון אומר עפר בית הפרס כדי לחפות בו עצם כשעורה. האגרוף שאמרו ר' טרפון פושט ראשי אצבעותיו ומראה רבי עקיבה קופץ ראשי אצבעותיו ומראה רבי יהודה מניח אצבעו על גודלו כופל חוזר ומוריד רבי יוסי אומר ישנו כראש כרים גדול של צפורי אחרים אמרו משמו טפח ושליש טפח וכך היו משערין עד שלא יבא בן בטיח. מידות יין ושמן שיעורן כפיקה גדולה שלהן ואי זו היא פיקה גדולה שלהן הנכנס דרך פיהם בד"א מלמטה אבל מן הצד הרי אלו טמאים מפני שהן מקבלים מן הנקב ולמטה. תחלתן אין מקבלים טומאה עד שיפח ויגם נגממו שיעורן במה שהן. ר' שמעון אומר מדות שיעורן במשקין.העושה כלים מן הגדל בים טמאין חיבר להן מן הגדל בארץ כדרך חבורן לטומאה אפילו כלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה דבר שכליו מקבל טומאה טמא ודבר שאין כליו מקבל טומאה טהור ר' יהודה אומר כלים ראויים לטומאה וטיהרום לכשתמצא להן שלא יהו טמאין העושה כלים מעצמות העופות טהורין חיבר להן מן הגדל בארץ אפילו חוט ואפילו משיחה דבר המקבל טומאה טמא א"ר יוחנן בן נורי מפני מה שנה כנף העוז מכל הכנפים [להחמיר] אלא שכל הכנפים המקבלות טמאות ושאין מקבלות טהורות. ביצת תרנגולת המצופה טהורה לפי שאינה אלא במעמד ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר"מ אף ביצת תרנגולת מצופה מקבלת כל שהוא טמאה ולא הוזכרו כנף העוז וביצת הנעמית אלא בהווה.תוספתא כלים מציעא פרק ז תוס ג