וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא מַתְפֵּיס אִינִישׁ בְּמִידֵּי דִּסְמִיךְ לֵיהּ. רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא מַתְפֵּיס. אֶלָּא, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר: דְּחָיְישִׁינַן שֶׁמָּא צִפּוֹרֵי נָזִיר טָמֵא קִיבֵּל עָלָיו. מִכְּדֵי ״חָיְישִׁינַן״ קָאָמַר, דִּלְמָא צִפּוֹרֵי נְדָבָה קִיבֵּל עָלָיו? אִם כֵּן, ״הֲרֵי עָלַי קֵן״ מִבְּעֵי לֵיהּ. וְדִלְמָא ״הֲרֵי עָלַי צִפּוֹרֵי מְצוֹרָע״ קָאָמַר? כְּגוֹן שֶׁהָיָה נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו. וְדִלְמָא נָזִיר טָמֵא, וּלְפוֹטְרוֹ מִן קׇרְבְּנוֹתָיו קָאָמַר?! כְּגוֹן שֶׁהָיָה נָזִיר טָהוֹר עוֹבֵר לְפָנָיו. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ כְּגוֹן דְּאָמַר ״צִיפֳּרִין הַסְּמוּכִין לְשֵׂעָר עָלַי״, לְרַבִּי יוֹחָנָן, אַף עַל גַּב דְּאָמַר הָכִי, אִי נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו — אִין, אִי לָא — לָא. לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אַף עַל גַּב דְּאֵין נָזִיר עוֹבֵר לְפָנָיו. מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר לָא מַתְפֵּיס אִינִישׁ בְּמִילְּתָא דִּסְמִיךְ לֵיהּ? וְהָתַנְיָא: הָאוֹמֵר ״יָמִין״ — הֲרֵי זוֹ שְׁבוּעָה. מַאי טַעְמָא, לָאו מִשּׁוּם דִּכְתִיב ״וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם״? אָמְרִי: לָא, מִשּׁוּם דְּיָמִין גּוּפֵיהּ אִיקְּרִי שְׁבוּעָה. דְּתַנְיָא: מִנַּיִין לָאוֹמֵר ״יָמִין״ שֶׁהִיא שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּע ה׳ בִּימִינוֹ״, וּמִנַּיִין לָאוֹמֵר שְׂמֹאל שֶׁהִיא שְׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבִזְרוֹעַ עוּזּוֹ״. מַתְנִי׳ ״הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַחַרְצַנִּים״ וּ״מִן הַזַּגִּים״ וּ״מִן הַתִּגְלַחַת״ וּ״מִן הַטּוּמְאָה״ — הֲרֵי זֶה נָזִיר, וְכׇל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו. גְּמָ׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּדּוֹר מִכּוּלָּם. וְרַבָּנַן אָמְרִי: אֲפִילּוּ לָא נְזַר אֶלָּא בְּחַד מִנְּהוֹן — הָוֵי נָזִיר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן — אָמַר קְרָא: ״מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג״. וְרַבָּנַן, מַאי טַעְמָא — אָמַר קְרָא: ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי, הָכְתִיב: ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״! הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ — לֶאֱסוֹר יֵין מִצְוָה כְּיֵין הָרְשׁוּת. מַאי הִיא — קִדּוּשְׁתָּא וְאַבְדָּלְתָּא?
אֲמַר לֵיהּ בַּר קַפָּרָא לְרַבִּי: מַאי ״תּוֹעֵבָה״? כֹּל דַּאֲמַר לֵיהּ רַבִּי דְּהָכֵין הוּא ״תּוֹעֵבָה״, פַּרְכַהּ בַּר קַפָּרָא. אֲמַר לֵיהּ: פָּרְשֵׁיהּ אַתְּ. אֲמַר לֵיהּ: תֵּיתֵי דְּבֵיתְכִי תִּירְמֵי לִי נַטְלָא. אֲתָת רָמְיָא לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ לְרַבִּי: קוּם רְקוֹד לִי, דְּאֵימַר לָךְ: הָכִי אָמַר רַחֲמָנָא: ״תּוֹעֵבָה״ — תּוֹעֶה אַתָּה בָּהּ.לְכָסָא אַחֲרִינָא אֲמַר לֵיהּ: מַאי ״תֶּבֶל״? אֲמַר לֵיהּ כִּי עִנְיָינָא קַדְמָאָה. אֲמַר לֵיהּ: עִיבֵיד לִי דְּאוֹמַר לָךְ. עֲבַד. אֲמַר לֵיהּ: ״תֶּבֶל הוּא״ — תַּבְלִין יֵשׁ בָּהּ. מִי שָׁנְיָא הָדָא בִּיאָה מִן כּוּלְּהוֹן בִּיאוֹת?אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי ״זִימָּה״? אֲמַר לֵיהּ: עִיבֵיד כִּי עִנְיָינָא קַדְמָאָה. עֲבַד וַאֲמַר לֵיהּ: זוֹ מָה הִיא. לָא יְכֵיל בֶּן אֶלְעָשָׂה לְמִיסְבַּל, קָם וּנְפַק הוּא וְאִינְתְּתֵיהּ מִתַּמָּן.תלמוד בבלי נדרים דף נא עמוד א
היתה למעלה מחצרו של חבירו לא יאמר לו הריני מיסד עמך מכנגד חצרי למעלה אלא מיסד עמו מלמטה ועולה. היתה למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו מביא אדם אבניו ומפרקן על פתח ביתו ברשות הרבים להעלותן לראש הדימוס ואם לשהותן הרי זה אסור ואם בא אחר והוזק בהן הרי זה חייב.מסרן החצב לגמל הגמל חייב גמל לסתת הסתת חייב סתת לסבל הסבל חייב העלן לראש הדימוס ונפלו כולן חייבין מסרן גמל לסתת והוזק בהן בין באבן ובין בסיתת הסתת חייב סתת לסבל והוזק בסתת הסתת חייב באבן הסבל חייב ישבה על גבי דימוס או שהיה מפקפק בה ונפלה אדריכל חייב. מביא אדם עפר וצוברו על פתח ביתו לרשות הרבים לשרותו לטיט ואם לשהותו הרי זה אסור ואם בא אחר והוזק בו הרי זה חייב ולא יהא מגביל בצד זה ובונה בצד זה אלא מגביל במקום שהוא בונה נפל הכותל מחמת הזועות ומחמת הרוח ומחמת הגשמים אם בנאו כדרכו פטור אם לאו חייב נתנו לו זמן נפל בתוך זמן פטור לאחר זמן חייב וכמה הוא זמן אין פחות מל' יום. מוציא אדם זבלו וצוברו על פתח ביתו ברשות הרבים להוציאו לזבלים ואם לשהותו הרי זה אסור ואם בא אחד והוזק בו הרי זה חייב ר"י אומר בשעת הוצאת זבלים מוציא זבלו וצוברו על פתח ביתו ברשות הרבים כדי שישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה ל' יום שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.לזה חצר סמוכה לכאן ולזה חצר סמוכה לכאן זה סומך לחצרו וזה סומך לחצרו ר"י אומר לא הורשו אלא ל' יום הוזק בתוך ל' יום פטור לאחר ל' יום חייב רבי שמעון אומר לא הורשו אלא שלשה ימים הוזק בתוך שלשה ימים חייב וכן היה ר"י אומר כבית תשעה חצאי קבין לזה וכבית תשעה חצאי קבין לזה כדי שיהא איכר אומן חורש ושונה כללו של דבר כל ששם הראשון קרוי עליו אין רשאי לחלקו.תוספתא בבא מציעא פרק יא תוס ז