רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: פּוֹתְחִין לְאָדָם בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. אָמַר רַבִּי צָדוֹק: עַד שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ, יִפְתְּחוּ לוֹ בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם, אִם כֵּן — אֵין נְדָרִים! מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּדָבָר שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ בִּכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: פּוֹתְחִין בַּנּוֹלָד, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. כֵּיצַד? אָמַר: ״קוּנָּם שֶׁאֲנִי נֶהֱנֶה לְאִישׁ פְּלוֹנִי״ וְנַעֲשָׂה סוֹפֵר, אוֹ שֶׁהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ, וְאָמַר: ״אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נַעֲשֶׂה סוֹפֵר אוֹ שֶׁהָיָה מַשִּׂיא אֶת בְּנוֹ בְּקָרוֹב — לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר״. ״קוּנָּם לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס״ וְנַעֲשָׂה בֵּית הַכְּנֶסֶת, אָמַר: ״אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נַעֲשָׂה בֵּית הַכְּנֶסֶת — לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. גְּמָ׳ מַאי ״אֵין נְדָרִים״? אָמַר אַבָּיֵי: אִם כֵּן, אֵין נְדָרִים נִיתָּרִין יָפֶה.
הַקּוֹרֵעַ מִן הַמְּלָל וּמִן הַשְּׁלָל מִן הָרְדִיד אֵינוֹ קֶרַע. מִין הָאִיחוּי הֲרֵי זֶה קֶרַע. אֵי זֶהוּ אִיחוּי. אָמַר רִבִּי אָחָא. כָּל־שֶׁאֵין מְקוֹמוֹ נִיכָּר.עֲשָׂרָה קְרָעִים אֲסוּרִין בְּאִיחוּי. הַקּוֹרֵע עַל אָבִיו. וְעַל אִמּוֹ. וְעַל רַבּוֹ שֶׁלִּימְּדוֹ חָכְמָה. וְעַל הַנָּשִׂיא. וְעַל אַב בֵּית דִּין. וְעַל שְׁמוּעוֹת הָרָעוֹת. וְעַל קִלְלַת הַשֵּׁם. וְעַל שְׂרֵיפַת תּוֹרָה. וְעַל יְרוּשָׁלַםִ. וְעַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ.עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ וְעַל רַבּוֹ שֶׁלִּימְּדוֹ חָכְמָה מְנַיִין. וֶֽאֱלִישָׁ֣ע רֹאֶ֗ה וְה֤וּא מְצַעֵק֙ אָבִ֣י ׀ אָבִ֗י רֶ֤כֶב יִשְׂרָאֵל֙ וּפָ֣רָשָׁ֔יו. רִבִּי מַתּוּן בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. וּמֵאֱלִישַׁע אָנוּ לְמֵידִין תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ. מַתּוּן מַתּוּן. מַה הַמֵּת מִשֶּׁהוּא מִסְתַּלֵּק עוֹד אֵינוֹ רוֹאֵהוּ. כָּךְ זֶה מִשֶּׁנִּסְתַּלֵּק עוֹד לֹא רָאָהוּ. כְּשֵׁם שֶׁקוֹרְעִין עַל הַחֲכָמִים כָּךְ קוֹרְעִין עַל תַּלְמִידֵיהֶן. אֵי זֶהוּ תַלְמִיד חָכָם. חִזְקִיָּה אָמַר. כָּל־שֶׁשָּׁנָה הֲלָכוֹת וְעַד תּוֹרָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹסֵה. הָדָא דַתְּ אֲמַר בָּרִאשׁוֹנָה. אֲבָל עַכְשָׁיו אֲפִילוּ הֲלָכוֹת. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כָּל־שֶׁהוּא מְנַטֵל עֲסָקָיו מִפְּנֵי מִשְׁנָתוֹ. תַּנֵּי. כָּל־שֶׁשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ וְהוּא מֵשִׁיב. אָמַר רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. כְּגוֹן אֲנָן דְּרַבְבִינָן מַשְׁגָחִינָן עָלֵינָן וַאֲנָן מְתִיבִין לוֹן. אָמַר רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. כָּל־שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְבָאֵר מִשְׁנָתוֹ. וַאֲנָן אֲפִילוּ רַבְבִינָן לָא חָֽכְמִין מְבָאֲרָה מַתְנִיתָן.תלמוד ירושלמי מועד קטן פרק ג הלכה ז
אין מביאין אלא מן הזיתים המיוחדין לכך ר' יהודה אומר לא היה טוחנן ברחיים אלא כותשן במכתשת לא היה טוחנן בקורה אלא באבנים. אין נותנין את הלחם לתוך הסל אלא סל לתוך הלחם. בורר מתוך הסל הראשון למנורה השני והשלישי למנחות שמן אנפוקנין פסול שאינו אלא שרף שמן השרוי והשלוק והמבושל של שמרים ושל ריח רע הרי זה בעל מום למזבח. יין אליסטין והכושי והבורק ושל צמוקים לא יביאן ואם הביא כשר. ר' אומר יין בן שתי שנים ובן ג' שנים שדחה טמא או שנשתנה מראיו לא יביא ואם הביא כשר. אין מביאין לא מן הכדמת ולא מן הדלית אלא מן הרגליות המיוחדות לכן. לא היו בוצרים ענבים וכורמין אותן אלא בוצרים אותן ודורכים אותן מיד ולא היו כונסין אותן לא בחצבים גדולים ולא בחביות קטנות אלא בכדידיות בינוניות. לא היו מניחין אותן לא במרתף ולא בראש הגג אלא מניחין אותן כמות שהן ואינו ממלא חבית על פיה אלא שתי ידות בה כדי שיהא ריחה נודף ואינו מביא לא מפיה מפני קמחין ולא משוליה מפני שמרים אלא נוקבה ונוטלה משלישה ומאמצעה. כיצד בודק הגזבר קנה בידו כיון שזרק גיר של שמרים אומר ומעבירין אותה מפניו ומביאין אחרת תחתיה והן אומרים בואו וקחו לכם פסולת המזבח. אין מביאין יין פחות מבן מ' יום ואם הביא מגתו כשר.אילים ממואב עגלים משרון כבשים ממדבר גוזלות מהר המלך ר' יהודה אומר כבשים שגביהן רחבים.כל העצים כשרים לגבי מזבח חוץ משל זית ושל גפן ר"א מוסיף ה' עצים פסולין אף של שקמה ושל חרוב ושל דקל ושל מייש ושל אלון ושל סתירה מ"מ הרי אלו פסולין אבל באלו רגילין במדבריות של תאנה ושל שמן ושל אגוז.תוספתא מנחות פרק ט תוס ה