אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן. גְּמָ׳ וְלִיתְנֵי ״קְדוֹשׁוֹת וְאֵין קְדוֹשׁוֹת״! אַיְּידֵי דְבָעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא ״אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן״, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא ״יֵשׁ לָהֶם פִּדְיוֹן״. הֵיכִי נָדַר? אָמַר אַמֵּימָר: בְּאוֹמֵר ״אִם אֵינָן נִקְצָצוֹת הַיּוֹם״, וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא נִקְצְצוּ. אִם כֵּן לְמָה לִי לְמֵימַר? פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא כְּגוֹן דְּאִיכָּא זִיקָא נְפִישָׁא. וְהָא קָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי טַלִּית, וְטַלִּית לִשְׂרֵיפָה קָיְימָא? [אִין] כְּגוֹן דְּאִיכָּא דְּלֵיקָה. הָכָא נָמֵי, דְּאִיכָּא זִיקָא נְפִישָׁא, וְסָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּמַסֵּיק אַדַּעְתֵּיהּ דְּלָא מִיתְנַצְלָן וּמִשּׁוּם הָכִי קָא נָדַר, קָא מַשְׁמַע לַן. הֲרֵי נְטִיעוֹת הָאֵלּוּ קׇרְבָּן כּוּ׳. וּלְעוֹלָם? אָמַר בַּר פְּדָא: פְּדָאָן — חוֹזְרוֹת וְקוֹדְשׁוֹת, פְּדָאָן — חוֹזְרוֹת וְקוֹדְשׁוֹת, עַד שֶׁיִּקָּצְצוּ. נִקְצְצוּ — פּוֹדָן פַּעַם אַחַת וְדַיּוֹ. וְעוּלָּא אָמַר: כֵּיוָן שֶׁנִּקְצְצוּ — שׁוּב אֵין פּוֹדָן.
דַּם הַנִּדָּה וּבְשַׂר הַמֵּת, מְטַמְּאִין לַחִין וּמְטַמְּאִין יְבֵשִׁין. אֲבָל הַזּוֹב וְהַנִּיעַ וְהָרֹק וְהַשֶּׁרֶץ וְהַנְּבֵלָה וְהַשִּׁכְבַת זֶרַע, מְטַמְּאִין לַחִין וְאֵין מְטַמְּאִין יְבֵשִׁין. וְאִם יְכוֹלִין לְהִשָּׁרוֹת וְלַחֲזֹר לִכְמוֹת שֶׁהֵן, מְטַמְּאִין לַחִין וּמְטַמְּאִין יְבֵשִׁין. וְכַמָּה הִיא שְׁרִיָּתָן. בְּפוֹשְׁרִין, מֵעֵת לְעֵת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּשַׂר הַמֵּת יָבֵשׁ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁרוֹת וְלַחֲזֹר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה, טָהוֹר:
הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמָּבוֹי, מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר בָּדַקְתִּי אֶת הַמָּבוֹי הַזֶּה וְלֹא הָיָה בוֹ שֶׁרֶץ, אוֹ עַד שְׁעַת כִּבּוּד. וְכֵן כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא בֶחָלוּק, מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר בָּדַקְתִּי אֶת הֶחָלוּק הַזֶּה וְלֹא הָיָה בוֹ כֶתֶם, אוֹ עַד שְׁעַת הַכִּבּוּס. וּמְטַמֵּא בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַיָּבֵשׁ מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, וְהַלַּח אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁהוּא יָכוֹל לַחֲזוֹר וְלִהְיוֹת לַח:
כָּל הַכְּתָמִין הַבָּאִים מֵרֶקֶם, טְהוֹרִין. רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא, מִפְּנֵי שֶׁהֵם גֵּרִים וְטוֹעִין. הַבָּאִין מִבֵּין הַגּוֹיִם, טְהוֹרִין. מִבֵּין יִשְׂרָאֵל וּמִבֵּין הַכּוּתִים, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל כִּתְמֵיהֶן:
משנה נידה פרק ז משנה ד
וְלִבָּ֞ם שָׂ֣מוּ שָׁמִ֗יר מִ֠שְּׁמ֠וֹעַ אֶת־הַתּוֹרָ֤ה וְאֶת־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֨ר שָׁלַ֜ח יְהֹוָ֤ה צְבָאוֹת֙ בְּרוּח֔וֹ בְּיַ֖ד הַנְּבִיאִ֣ים הָרִֽאשֹׁנִ֑ים וַֽיְהִי֙ קֶ֣צֶף גָּד֔וֹל מֵאֵ֖ת יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃וַיְהִ֥י כַאֲשֶׁר־קָרָ֖א וְלֹ֣א שָׁמֵ֑עוּ כֵּ֤ן יִקְרְאוּ֙ וְלֹ֣א אֶשְׁמָ֔ע אָמַ֖ר יְהֹוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃וְאֵ֣סָעֲרֵ֗ם עַ֤ל כׇּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּם וְהָאָ֙רֶץ֙ נָשַׁ֣מָּה אַֽחֲרֵיהֶ֔ם מֵֽעֹבֵ֖ר וּמִשָּׁ֑ב וַיָּשִׂ֥ימוּ אֶֽרֶץ־חֶמְדָּ֖ה לְשַׁמָּֽה׃ {פ}
מקרא זכריה פרק ז פסוק טו