נדרים דף טו-ב דפי תלמוד בבלי

וּתְיוּבְתָּא דְרַב יְהוּדָה! כִּי קָתָנֵי, דְּאִי אִיתְהֲנִי הֲרֵי זֶה בְּ״בַל יַחֵל דְּבָרוֹ״. תְּנַן: ״שֶׁאַתְּ נֶהֱנֵית לִי עַד הֶחָג אִם תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד הַפֶּסַח״, הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח — אֲסוּרָה בַּהֲנָאָתוֹ עַד הֶחָג, וּמוּתֶּרֶת לֵילֵךְ אַחַר הַפֶּסַח. הָלְכָה — אֲסוּרָה, לֹא הָלְכָה — לָא. אָמַר רָבָא: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ לֹא הָלְכָה אֲסוּרָה. הָלְכָה — אֲסוּרָה וְלוֹקָה, לֹא הָלְכָה — אֲסוּרָה בְּעָלְמָא. מֵיתִיבִי: ״כִּכָּר זוֹ עָלַי הַיּוֹם אִם אֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי לְמָחָר״, אָכַל — הֲרֵי זֶה בְּ״בַל יֵלֵךְ״! מִי קָתָנֵי ״אוֹכֵל״? ״אָכַל״ קָתָנֵי, דְּכִי אֲכַל הֲרֵי זֶה בְּ״בַל יֵלֵךְ״. הָלַךְ — הֲרֵי זֶה בְּ״בַל יַחֵל״ דְּבָרוֹ. מְהַלֵּךְ — לָא. וְקַשְׁיָא לְרַב יְהוּדָה! אָמַר לָךְ רַב יְהוּדָה: הוּא הַדִּין דְּלִיתְנֵי ״מְהַלֵּךְ״. אַיְּידֵי דְּקָתָנֵי רֵישָׁא ״אָכַל״, דְּלָא מִיתְנֵי לֵיהּ ״אוֹכֵל״ — תָּנֵי סֵיפָא ״הָלַךְ״. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״קוֹנָם שֶׁאֲנִי מְשַׁמְּשֵׁךְ״, הֲרֵי זֶה בְּ״בַל יַחֵל דְּבָרוֹ״. וְהָא מִשְׁתַּעְבַּד לָהּ מִדְּאוֹרָיְיתָא, דִּכְתִיב: ״שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע״! בְּאוֹמֵר ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישֵׁךְ עָלַי״, וְהָא לָא קָא נִיחָא לֵיהּ בְּתַשְׁמִישׁ. דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: ״תַּשְׁמִישִׁי עָלֶיךָ״ — כּוֹפִין אוֹתָהּ וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ, דְּשַׁעְבּוֹדֵי מְשׁוּעְבֶּדֶת לֵיהּ. ״הֲנָאַת תַּשְׁמִישְׁךָ עָלַי״ — אָסוּר, שֶׁאֵין מַאֲכִילִין לוֹ לְאָדָם דָּבָר הָאָסוּר לוֹ. מַתְנִי׳ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ — אָסוּר. קׇרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ, הָא קׇרְבָּן שֶׁאוֹכַל לָךְ, לֹא קׇרְבָּן לֹא אוֹכַל לָךְ — מוּתָּר.