בָּעֵי רַב פָּפָּא: יֵשׁ יָד לְקִידּוּשִׁין, אוֹ לָא? הֵיכִי דָמֵי: אִילֵימָא דְּאָמַר לַהּ לְאִשָּׁה ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, וְאָמַר לַחֲבֶירְתָּהּ ״וְאַתְּ נָמֵי״ — פְּשִׁיטָא הַיְינוּ קִידּוּשִׁין עַצְמָן! אֶלָּא כְּגוֹן דְּאָמַר לַהּ לְאִשָּׁה ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, וְאָמַר לַהּ לַחֲבֶירְתָּהּ ״וְאַתְּ״. מִי אָמְרִינַן ״וְאַתְּ נָמֵי״ אֲמַר לַהּ לַחֲבֶירְתָּהּ, וְתָפְסִי בַּהּ קִידּוּשִׁין לַחֲבֶירְתָּהּ, אוֹ דִּלְמָא: ״וְאַתְּ חֲזַאי״ אֲמַר לַהּ לַחֲבֶירְתַּהּ, וְלָא תָּפְסִי בָּהּ קִידּוּשִׁין בַּחֲבֶירְתַּהּ. וּמִי מִיבְּעֵי לֵיהּ לְרַב פָּפָּא? וְהָא מִדַּאֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: מִי סָבַר שְׁמוּאֵל יָדַיִם שֶׁאֵין מוֹכִיחוֹת הָוְיָין יָדַיִם, מִכְּלָל דִּסְבִירָא לֵיהּ לְרַב פָּפָּא דְּיֵשׁ יָד לְקִידּוּשִׁין! חֲדָא מִגּוֹ מַאי דִּסְבִירָא לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל אֲמַר לֵיהּ לְאַבָּיֵי. בָּעֵי רַב פָּפָּא: יֵשׁ יָד לְפֵאָה, אוֹ אֵין יָד לְפֵאָה? הֵיכִי דָמֵי: אִילֵימָא דְּאָמַר ״הָדֵין אוּגְיָא לֶיהֱוֵי פֵּאָה, וְהָדֵין נָמֵי״ — הָהִיא פֵּיאָה מְעַלַּיְיתָא הִיא. כִּי קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ, כְּגוֹן דְּאָמַר ״וְהָדֵין״ וְלָא אָמַר ״נָמֵי״, מַאי? מִכְּלָל, דְּכִי אָמַר ״שָׂדֶה כּוּלָּהּ תֶּיהְוֵי פֵּאָה״, הָוְיָא פֵּאָה? אִין, וְהָתַנְיָא: מִנַּיִן שֶׁאִם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת כׇּל שָׂדֵהוּ פֵּאָה — עוֹשֶׂה, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״פְּאַת שָׂדְךָ״. מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּאִיתַּקַּשׁ לְקׇרְבְּנוֹת; מָה קׇרְבָּנוֹת יֵשׁ לָהֶם יָד, אַף פֵּאָה יֵשׁ לָהּ יָד. אוֹ דִלְמָא: כִּי אִיתַּקַּשׁ — לְ״בַל תְּאַחֵר״ הוּא דְּאִיתַּקַּשׁ. וְהֵיכָא אִיתַּקַּשׁ? דְּתַנְיָא:
וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יְתֵרָה עַל יַבְנֶה, שֶׁכָּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה וְשׁוֹמַעַת וּקְרוֹבָה וִיכוֹלָה לָבֹא, תּוֹקְעִין. וּבְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבָד:
בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְהֵא לוּלָב נִטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ, וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הָנֵף כֻּלּוֹ אָסוּר:
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם. פַּעַם אַחַת נִשְׁתַּהוּ הָעֵדִים מִלָּבֹא, וְנִתְקַלְקְלוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר. הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה. וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, וְעוֹד זֹאת הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ רֹאשׁ בֵּית דִּין בְּכָל מָקוֹם, שֶׁלֹּא יְהוּ הָעֵדִים הוֹלְכִין אֶלָּא לִמְקוֹם הַוָּעַד:
משנה ראש השנה פרק ד משנה ה
שור שדחף את חבירו ונפל לבור ומת בעל השור חייב ובעל הבור פטור ר' נתן אומר במועד זה נותן מחצה וזה נותן מחצה בתם בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע.החופר בור ברשותו ונפל עליו שור והרגו חייב בכופר ואם הוזק השור בעל [הבור] פטור החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור מן הכופר ואם הוזק השור בעל הבור חייב חפר בור ברשותו ופתח לרשות הרבים אפילו הוא של רבים חייב עד שימסור לרבים איזה הוא בור שאמרה תורה חפר ברשות היחיד ופתח לרשות היחיד יש לו רשות לחפור ויש לו רשות לפתוח. ברה"ר ופתח לרה"ר אין לו רשות לחפור ואין לו רשות לפתוח ברשות היחיד ופתח לרשות הרבים יש לו רשות לחפור ואין לו רשות לפתוח אבל יש לרבים רשות ליכנס לשם ברשות הרבים ופתח לרשות היחיד אפילו הוא של רבים פטור רבי יוסי בר יהודה מחייב עד שיעשה לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים או עד שירחיק מן הכותל ארבעה טפחים שיהלך אדם או עד שימסור לרבים חפר ופתח ומסר לרבים פטור וכן היה נחוניא פותח וחופר שיחים עושה חופר ופותח ומוסר לרבים וכשבא דבר לפני חכמים אמרו עשה זה כהלכה חפר כראוי וכסה כראוי עשה לה חוליא גבוהה עשרה טפחים מסרו לחולה ולזקן שיש בהן דעת פטור חפר שלא כראוי וכסה שלא כראוי עשה לה חוליא פחותה מעשרה טפחים מסרו לחרש שוטה וקטן שאין בהן דעת חייב.חפר ט' טפחים ובא אחר וחפר טפח האחרון חייב ר' יהודה אומר אחר האחרון למיתה אחר הראשון להיזק חפר עשרה ובא אחר וסיידו וכיידו האחרון חייב. אחד חפר עשרה ואחד חפר עשרים וא' חפר מאה וא' חפר מאתים כולן חייבין. בור של שנים אחד מכסה ואחד מגלה המגלה חייב כסהו ונתגלה כשהוא עומד ורואהו ולא כסהו הרי זה חייב כסהו והלך לו ואע"פ שנתגלה לאחר מכן פטור חפר ה' טפחים ובא אחר וחפר ה' האחרון חייב כמה שעורו להזיק כל שהוא ולמיתה עשרה טפחים סומכוס אומר לעומק שלשה טפחים לארכו ולרחבו ארבעה ר' אלעזר אומר כמלואו של נופל נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור בבור ובשיח בין מלפניו ובין מלאחריו חייב.תוספתא בבא קמא פרק ו תוס ד