אֶלָּא לָאו דַּוְוקָא: זִימְנִין מְפָרֵשׁ הָהוּא דִּפְתַח בְּרֵישָׁא, זִימְנִין הָהוּא דְּסָלֵיק מְפָרֵשׁ בְּרֵישָׁא. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: יָדוֹת אַיְּידֵי דְּאָתְיָין מִדְּרָשָׁא, מְפָרֵשׁ לְהוֹן בְּרֵישָׁא. וְלִיפְתַּח הָדֵין בְּרֵישָׁא! מִיפְתָּח פָּתַח בְּכִינּוּיִין דְּאוֹרָיְיתָא בְּרֵישָׁא, וַהֲדַר מְפָרֵשׁ יָדוֹת דְּאָתְיָין לֵיהּ מִדְּרָשָׁא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כִּינּוּיִין לְשׁוֹן נָכְרִים הֵן. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לָשׁוֹן שֶׁבָּדוּ לָהֶן חֲכָמִים לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מִי קָתָנֵי יָדוֹת? וְלָאו חַסּוֹרֵי קָא מְחַסְּרַתְּ לַהּ? אַקְדֵּים נָמֵי וּתְנִי יָדוֹת: כָּל יְדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים, וְכׇל כִּינּוּיֵי נְדָרִים כִּנְדָרִים, וְאֵלּוּ הֵן יָדוֹת: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ, וְאֵלּוּ הֵן כִּינּוּיִין: קוּנָּם, קוּנָּח, קוּנָּס. וְיָדוֹת הֵיכָא כְּתִיב? ״אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה׳״, וְתַנְיָא: ״נָזִיר לְהַזִּיר״ — לַעֲשׂוֹת כִּינּוּיֵי נְזִירוּת כִּנְזִירוּת, וִידוֹת נְזִירוּת כִּנְזִירוּת. אֵין לִי אֶלָּא בִּנְזִירוּת, בִּנְדָרִים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה׳״, מַקִּישׁ נְזִירוּת לִנְדָרִים וּנְדָרִים לִנְזִירוּת; מָה נְזִירוּת עָשָׂה בּוֹ יְדוֹת נְזִירוּת כִּנְזִירוּת — אַף נְדָרִים עָשָׂה בָּהֶם יְדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים. וּמָה נְדָרִים עוֹבֵר בְּ״בַל יַחֵל״. וּבְ״בַל תְּאַחֵר״ — אַף נְזִירוּת עוֹבֵר בְּ״בַל יַחֵל״ וּבְ״בַל תְּאַחֵר״. וּמָה נְדָרִים הָאָב מֵיפֵר נִדְרֵי בִתּוֹ וּבַעַל מֵיפֵר נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ — אַף נְזִירוּת הָאָב מֵיפֵר נְזִירוּת בִּתּוֹ וּבַעַל מֵיפֵר נְזִירוּת אִשְׁתּוֹ. מַאי שְׁנָא גַּבֵּי נְזִירוּת דִּכְתִיב ״נָזִיר לְהַזִּיר״, נְדָרִים נָמֵי הָא כְּתִיב ״לִנְדֹּר נֶדֶר״, וְהֶיקֵּישָׁא לְמָה לִי? אִי כְּתַב ״נֶדֶר לִנְדֹּר״ כְּדִכְתַב ״נָזִיר לְהַזִּיר״ — כִּדְקָאָמְרַתְּ, לָא צָרִיךְ הֶיקֵּישָׁא. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״לִנְדֹּר נֶדֶר״, דִּבְּרָה תוֹרָה כִלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. הָנִיחָא לְמַאן דְּאִית לֵיהּ דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, אֶלָּא לְמַאן דְּלֵית לֵיהּ דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, הַאי ״לִנְדֹּר נֶדֶר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? דָּרֵישׁ לֵיהּ: לַעֲשׂוֹת יְדוֹת נְדָרִים כִּנְדָרִים, וּמַקִּישׁ נְזִירוּת לִנְדָרִים. ״נָזִיר לְהַזִּיר״ דָּרֵישׁ לֵיהּ: מְלַמֵּד
הלכה: יְתוֹמָה שֶׁהִשִּׂיאַתָּה אִמָּהּ אוֹ אַחֶיהָ כול׳. כֵּינִי מַתְנִיתָא. אִם הִשִּׂיאוּ אֶת הַבַּת הָרִאשׁוֹנָה יִינָּתֵן. דִּבְרֵי חֲכָמִים. שֶׁפְּעָמִים שֶׁאָדָם מַשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ וְנוֹתֵן עָלֶיהָ מָעוֹת. וּפְעָמִים שֶׁאָדָם מַשִּׂיא אֶת בִּתּוֹ וְנוֹטֵל עָלֶיהָ מָעוֹת.רִבִּי זְעִירָה שָׁאַל לְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב וּלְרַב אַמִּי בַּר פַּפַּי. מָאן תַּנָּא עִישּׂוּר נְכָסִים. אָמַר לוֹ רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב יִרְמְיָה. עִישּׂוּר נְכָסִים כְּרִבִּי. בְּעוֹן קוֹמֵי רִבִּי. הֲרֵי שֶׁהָיוּ עֶשֶׂר נְקֵיבוֹת. וְכֵן אִם נָֽטְלָה הָרִאשׁוֹנָה עִישּׂוּר נְכָסִים וְהַשְּׁנִייָה עִישּׂוּר נְכָסִין. וְהַשְּׁלִישִׁית וְהָֽרְבִיעִית וְהַחֲמִישִׁית וְכֵן עַד הָעֲשִׂירִית. אִין כֵּן לֹא נִשְׁתַּייֵר לְבֵן כְּלוּם. אָמַר לָהֶן. הָרִאשׁוֹנָה נוֹטֶלֶת עִישּׂוּר נְכָסִין וְיוֹצְאָה וְהַשְּׁנִייָה נוֹטֶלֶת עִישּׂוּר נְכָסִים מִן הַמִּשְׁתַּייֵר וְהַשְּׁלִישִׁית מִן הַמִּשְׁתַּייֵר וְהָֽרְבִיעִית מִן הַמִּשְׁתַּייֵר עַד הָעֲשִׂירִית מִן הַמִּשְׁתַּייֵר. נִמְצְאוּ הַבָּנוֹת נוֹטְלוֹת תְּרֵין חוּלְקִין פָּרָא צִיבְחָר. וְהַבֵּן נוֹטֵל חַד חוּלָק וְאוּף צִיבְחָר.תלמוד ירושלמי כתובות פרק ו הלכה ו
הנותן שדהו בקבלה לכותי [ולנכרי ולמי שאינו נאמן על המעשרות] אע"פ שאינו רשאי לעשות כן אע"פ שלא בא לעונת המעשרות צריך לעשר על ידו משבאו לעונת מעשר הנותן שדהו בקבלה לעם הארץ עד שלא באו לעונת המעשרות צריך לעשר על ידו משבאו לעונת המעשרות [אין] צריך לעשר [על ידו] כיצד הוא עושה עומד על הגורן ונוטל ואינו חושש [למה] שאכלו שאין אחריות לרמאין.כהן שמכר שדה לישראל ע"מ שהמעשרות שלו לעולם ומת אין [לו] במעשרות על מנת שמעשרות [לבני] ומת מעשרות לבנים על מנת שהמעשרות שלי כל זמן ששדה לפניך מכרה לאחר אע"פ שחזרה ולקחה ממנו אין לו במעשרות כלום.ישראל שקבל שדה מכהן אמר לו ע"מ שהמעשרות שלי ארבע או חמש שנים מותר לעולם אסור שאין כהן עושה כהן וכן בן לוי שהיה חייב מעות לישראל לא יהא גובה מאחרים ומפריש עליו שאין לוי עושה לוי.תוספתא דמאי פרק ז תוס יב