עֵד שֶׁיֵּצֵא מִן הַקֹּדֶשׁ לַחוֹל מִן הַקֹּדֶשׁ לַקֹּדֶשׁ כְּגוֹן לָקַח קִינֵּי זָבִים וְקִינֵּי זָבוֹת וְקִינֵּי יוֹלְדוֹת וְשָׁקַל שִׁקְלוֹ וְהֵבִיא חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ מִן הַהֶקְדֵּשׁ כֵּיוָן שֶׁהוֹצִיא מָעַל דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיִּזְרוֹק הַדָּם מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר תִּמְעֹל מַעַל מִכׇּל מָקוֹם אָמַר מָר נֶפֶשׁ אֶחָד הַיָּחִיד וְאֶחָד הַנָּשִׂיא וְאֶחָד הַמָּשׁוּחַ בַּמַּשְׁמָע שֶׁיָּכוֹל מַאי פְּשִׁיטָא נֶפֶשׁ כְּתִיב מַהוּ דְּתֵימָא אָמַר רַחֲמָנָא וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְהַאי לָאו זָר הוּא דְּהָא אִימְּשַׁח בְּגַוֵּויהּ קָא מַשְׁמַע לַן וְאַקְּשַׁהּ רַחֲמָנָא לְסוֹטָה וְלַעֲבוֹדָה זָרָה וְלִתְרוּמָה לְסוֹטָה דְּאַף עַל גַּב דְּלֹא פָּגַם גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ נָמֵי נָתְנָה טַבַּעַת בְּיָדָהּ מָעֲלָה כִּי אַקְּשַׁהּ רַחֲמָנָא לַעֲבוֹדָה זָרָה דְּעַד דְּאִית בַּהּ שִׁינּוּי גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ נָמֵי עַד דְּבִיקַּע בְּקַרְדּוֹם וְיִפְגֹּם וּפָגוּם אַקְּשַׁהּ רַחֲמָנָא לִתְרוּמָה מָה תְּרוּמָה כִּי יֹאכַל פְּרָט לְמַזִּיק גַּבֵּי הֶקְדֵּשׁ נָמֵי כֹּל דְּבַר אֲכִילָה כִּי מַזֵּיק לֵיהּ פָּטוּר כֵּיצַד נָתְנָה קַטְלָא כּוּ׳ אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב זְבִיד וְדַהֲבָא לָאו בַּר אִיפְּגוֹמֵי הוּא וְהָא דַּהֲבָא דְּכַלְּתֵיהּ דְּנוּן לְהֵיכָא אֲזַל אֲמַר לֵיהּ דִּלְמָא דַּהֲבָא דְּרָמְיָין כַּלָּתָיךְ הוּא וְעוֹד נְהִי דְּלָא אִיכָּא נֶהֱנָה וּפָגַם לְאַלְתַּר לְעוֹלָם מִי לָא אִיכָּא פְּגִימָה הַנֶּהֱנֶה מִן הַחַטָּאת וְכוּ׳ מִכְּדֵי אִי בִּבְהֵמָה תְּמִימָה הַיְינוּ כּוֹס שֶׁל זָהָב אָמַר רַב פָּפָּא בְּבַעֲלַת מוּם עָסְקִינַן
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מִי דָּמֵי? הָתָם, קָאָמְרִי סִימָנִים. הָכָא, שׁוּמְשְׁמֵי מַאי סִימָנָא אִית לְהוּ? וּדְקָאָמַר ״כֵּן וְכֵן הָוַיִין״ — אֵימַר חוּשְׁבָּנָא אִיתְרְמִי.אֲמַר לֵיהּ מָר קַשִּׁישָׁא בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב אָשֵׁי: וּמִי חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא פִּינָּן? וְהָתְנַן: מָצָא כְלִי וְכָתוּב עָלָיו קוֹף — קׇרְבָּן, מֵם — מַעֲשֵׂר, דָּלֶת — דִּמּוּעַ, טֵית — טֶבֶל, תָּיו — תְּרוּמָה. שֶׁבִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה הָיוּ כּוֹתְבִין תָּיו תַּחַת תְּרוּמָה!אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְלָא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא פִּינָּן? אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מָצָא חָבִית וְכָתוּב עָלֶיהָ תְּרוּמָה — הֲרֵי אֵלּוּ חוּלִּין, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אֶשְׁתָּקַד הֲוָה מָלֵא תְּרוּמָה, וּפִינָּהּ!תלמוד בבלי יבמות דף קטו עמוד ב
מודה ר"ש שאם גלח על חטאתו שלא לשמה ואח"כ הביא קרבנותיו לשמן תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו [גלח על העולה ועל השלמים שלא לשמן ואח"כ הביא קרבנותיו לשמן תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו] הראוי לבא בן שנה והביא בן שתים בן שתים והביא בן שנה או שהיה אחד מהן רובע ונרבע מוקצה ונעבד אתנן מחיר שרוע וקלוט תגלחתו פסולה וזבחיו לא עלו לו ושאר שלמי נזיר שהביאן שלא [כמצותיה] נאכלין ליום [ולילה] ואינן טעונין לא לחם ולא זרוע.מי שנזרק עליו אחד מן הדמים ונטמא ר"א אומר סותר את הכל וחכמים אומרים יביא שאר קרבנו ויטהר מפני שקדש שער בדם מעשה במרים התורמדית שנזרקו עליה אחד מן הדמים ובאו ואמרו לה על בתה [שהיא] מסוכנת והלכה ומצאתה שמתה [ומטמאה] עליה אמרו חכמים תביא שאר קרבנה ותטהר מפני שקדש שער בדם.מי שנזר שתי נזירות מנה ראשונה ולא הביא קרבנותיו אסור לגלח ולשתות יין [וליטמא] למתים נטמא עד שלא גלח ר' אליעזר אומר צריך להביא קרבן טומאה ר' יוסי אומר אין צריך מפני שיצא מכלל ראשונה ולכלל השניה לא בא.תוספתא נזיר פרק ד תוס יא