קְלָטוּהָ מְחִיצוֹת לְכׇל דָּבָר בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר [עוֹלַת בָּמַת יָחִיד שֶׁהִכְנִיסָהּ שֶׁנִּפְסְלָה] עָלוּ מַהוּ שֶׁיֵּרְדוּ מִדְּקָמִיבַּעְיָא לֵיהּ לַחֲדָא מִכְּלַל דְּאִידַּךְ פְּשִׁיטָא לֵיהּ אִי כְּרַבָּה אִי כִּדְרַב יוֹסֵף חֲדָא מִגּוֹ חֲדָא קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבָּה הָתָם אִם עָלוּ יֵרְדוּ מְחִיצָה כְּתִיקְנָהּ פָּסְלָה שֶׁלֹּא כְּתִיקְנָהּ לֹא פָּסְלָה אוֹ דִילְמָא אֲפִילּוּ לְרַב יוֹסֵף דְּאָמַר אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד מְחִיצָה כְּתִיקְנָהּ קָלְטָה שֶׁלֹּא כְּתִיקְנָהּ לָא קָלְטָה תֵּיקוּ אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב זְרִיקַת פִּיגּוּל אֵינוֹ מוֹצִיא מִידֵי מְעִילָה בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֵינוֹ מֵבִיא לִידֵי מְעִילָה בְּקָדָשִׁים קַלִּים יְתֵיב אַבָּיֵי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא אֵיתִיבֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתּוֹדָה לִפְנִים וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה לֹא קִדֵּשׁ אֶת הַלֶּחֶם שְׁחָטָהּ עַד שֶׁלֹּא קָרְמוּ פָּנֶיהָ בַּתַּנּוּר וַאֲפִילּוּ קָרְמוּ כּוּלָּן חוּץ מֵאַחַת מֵהֶן לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם שְׁחָטָהּ חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ קָדַשׁ הַלֶּחֶם אַלְמָא פִּיגּוּל מַיְיתֵי לַהּ לִידֵי מְעִילָה אִישְׁתִּיק כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּא אֲמַר לֵיהּ בִּזְרִיקָה אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרָבָא וְהָא אָמַר עוּלָּא קוֹמֶץ פִּיגּוּל שֶׁהֶעֱלוֹ לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ פָּקַע פִּיגּוּלוֹ מִמֶּנּוּ וּקְמִיצָה הַיְינוּ שְׁחִיטָה אֲמַר לֵיהּ אִיסּוּרָא דְּמַיְיתֵי לִידֵי פִיגּוּל
בָּא סִימָן הַתַּחְתּוֹן עַד שֶׁלֹּא בָא הָעֶלְיוֹן, אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַּבֶּמֶת. בָּא הָעֶלְיוֹן עַד שֶׁלֹּא בָא הַתַּחְתּוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אוֹ חוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, אֶפְשָׁר לַתַּחְתּוֹן לָבֹא עַד שֶׁלֹּא בָא הָעֶלְיוֹן, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לָעֶלְיוֹן לָבֹא עַד שֶׁלֹּא בָא הַתַּחְתּוֹן:
כַּיּוֹצֵא בוֹ, כָּל כְּלִי חֶרֶס שֶׁהוּא מַכְנִיס, מוֹצִיא. וְיֵשׁ שֶׁמּוֹצִיא וְאֵינוֹ מַכְנִיס. כָּל אֵבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ צִפֹּרֶן, יֶשׁ בּוֹ עֶצֶם, וְיֵשׁ שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עֶצֶם וְאֵין בּוֹ צִפֹּרֶן:
כֹּל הַמִּטַּמֵּא מִדְרָס, מִטַּמֵּא טְמֵא מֵת. וְיֵשׁ שֶׁמִּטַּמֵּא טְמֵא מֵת וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא מִדְרָס:
משנה נידה פרק ו משנה ד
בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות נולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות הרי זה להחליט טעה ואין ידוע אלו שהפכו ואלו שקדמו טהור. ואם משהחליטו טעה ואין ידוע אלו שהפכו ואלו שקדמו טמא. נשרו בו שתים טמא ושלש טהור. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר ספק בהרת קדמה את השער לבן ספק שער לבן קדמה את הבהרת הואיל וספק נגעים להקל טהור. בהרת ובה מחיה פחותה מכעדשה. רבי מאיר אומר יסגיר וחכמים אומרים אין נזקקין לו. רבתה בהרת יסגיר ונתמעטה טהורה רבתה מחיה טהורה ונתמעטה טהורה. רבתה מחיה טמאה נתמעטה ר"מ מטמא שהנגע פושה לתוכה וחכמים מטהרין שאין הנגע פושה לתוכה. בהרת כגריס ומחיה כעדשה מקפתה וחוץ למחיה בהרת ונתמעטה מחיה זו ונעשתה בהרת. רבן גמליאל אומר אם מבפנים נתמעט הפנימית להחליט והחיצונה להסגיר מבחוץ הפנימית להסגיר והחיצונה טהור. ר"ע אומר בין כך ובין כך הפנימית להסגיר והחיצונה טהורה. אם משום הפסיון אין חוששין לפנימית שאין הנגע פושה לתוך הנגע אם משום הפסיון אין חוששין לחיצונה שהבהרת בתוכה. אמר רבי שמעון אימתי דברי ר' עקיבה בזמן שהיה כעדשה מכוונת יתירה מכעדשה ונתמעט מותר זה ונעשה הבהרת אם מבפנים נתמעט שניהן להחליט הפנימית משום שפשת והחיצונה משום מחייתה מבחוץ הפנימית להסגיר אמר רבי יוסי אלו דברי ר' חנניא בן גמליאל. אבל אמורני בשתיהן שהחיצונה טהורה שאני רואה את הבהרת כאילו השחין במקום מחיה.כ"ד ראשי אברים באדם ואין מטמאין משום מחיה ואם מקומן יושב כגריס הרי אלו מטמאין כגריס. ר' אליעזר אומר המסמרת והיבלת והתלתלין אינן מטמאין משום מחיה. ואם היה מקומן יושב כגריס הרי אלו מיטמאים כגריס. ר' יוסי ברבי יהודה אומר היתה בהרת סמוכה לראש לעין ולאוזן ולחוטם ולפה טהור שנאמר (ויקרא יג) וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהא כל חוצה לו בעור הבשר וראויה לפסיון. כגריס על ראש חוטמו שופע אילך אילך כגריס על כגריס על ראש אצבע שופע אילך ואילך טהור שנאמר וראהו כולו כאחת.בהרת בכולו ובראשו בשר חי. בהרת ברגלו ובכלו בשר חי או שהיתה בו בהרת מלמעלה למטה כמין פסיקיא של בשר חוגרתו באמצע טהור שנאמר (ויקרא יג) ומחית בשר חי בשאת עד שתהא מחיה מבוצרת בתוך השאת האדום שבסופה נדון כבית הסתרים והקמט שנפשט הרי הוא כעור הבשר לכל דבר.תוספתא נגעים פרק ב תוס ז