מתני׳ כיצד העדים נעשים זוממין מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה ארבעים מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות אין אומרים יגלה זה תחתיו אלא לוקה ארבעים: גמ׳ הא כיצד אין העדים נעשים זוממין מיבעי ליה ועוד מדקתני לקמן אבל אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי באותו היום אתם הייתם עמנו במקום פלוני הרי אלו זוממין (מכלל דאלו אין זוממין) תנא התם קאי כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת כהן ובועלה שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת ויש עדים זוממין אחרים שאין עושין בהן דין הזמה כל עיקר אלא מלקות ארבעים כיצד מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו אלא לוקה את הארבעים מנהני מילי א"ר יהושע בן לוי (אמר ר"ש בן לקיש) דאמר קרא (דברים יט, יט) ועשיתם לו כאשר זמם לו ולא לזרעו וליפסלוהו לדידיה ולא ליפסלו לזרעיה בעינן כאשר זמם לעשות וליכא בר פדא אומר ק"ו ומה המחלל אינו מתחלל הבא לחלל ולא חילל אינו דין שלא יתחלל מתקיף לה רבינא אם כן בטלת תורת עדים זוממין
חריץ שעובר בכרם עמוק עשרה ורוחב ארבעה ר' אלעזר אומר זורעין בתוכה שלשה זרעונין אחד מכאן וא' מכאן ואחד באמצע ר"א בן יעקב אומר נראין דברי ר"א בחריץ מבורץ.הנוטע ירק בכרם או המקיים הרי זה מקדש ארבעים וחמשה גפנים אימתי בזמן שנטועות על ארבע ארבע או על חמש חמש היו נטועות על שש שש או על שבע שבע הרי זה מקדש שש עשרה אמה לכל רוח [עגולות לא מרובעות] ר"ש בן אלעזר אומר תוקע בארץ ומודד שש עשרה אמה לכל רוח עגולות לא מרובעות מפני שנראית כקרן טבלא ר"ש בן יהודה אומר משום ר"א בר שמעון הזורע וסיערתו הרוח לאחריו מותר מפני שהוא אונס סיערתו הרוח לפניו אסור.בעה"ב שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ואסור לכל אדם אחר מ"מ שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ומותר לכל אדם.תוספתא כלאיים פרק ג תוס יג
משנה: אֵין פּוֹחֲתִין מֵעֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעוֹת בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא מוֹסִיפִין עַל אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה. בְּכָל־יוֹם הָיוּ שָׁם עֶשְׂרִים וְאַחַת תְּקִיעָה. שָׁלשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים תֵּשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְלַמּוּסָפִין מוֹסִיפִין עוֹד תֵּשַׁע. וּבְעֶרֶב שַׁבָּת מוֹסִיפִין עוֹד שֵׁשׁ שָׁלשׁ לְהַפְטִיר אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה וְשָׁלשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל. עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג הָיוּ שָׁם אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁלשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים שָׁלשׁ לְשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שָׁלשׁ לְשַׁעַר הַתַחְתּוֹן שָׁלשׁ לְמִלּוּי הַמַּיִם שָׁלשׁ עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ תֵּשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם תֵּשַׁע לַמּוּסָפִין שָׁלשׁ לְהַפְטִיר אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה וְשָׁלשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קוֹדֶשׁ לְחוֹל:הלכה: תַּנֵּי. אֵין פָּחוּת מִשֶּׁבַע וְלֹא יוֹתֵר עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֶה. הָהֵן תַּנָּייָא עֲבַד תָּקִיעָה וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה חָדָא. וְהָהֵן תַּנָּייָא עֲבִיד כָּל־חָדָא וְחָדָא מִינְּהוֹן חָדָא. שֶׁתִּמְצָא אוֹמֵר. שָׁלשׁ עַל כָּל־מַטֶּה וּמַטֶּה. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. שָׁלשׁ עַל כָּל־דֶּגֶל וָדֶגֶל. וְתַנֵּי. וְתֵשַׁע לְמַעֲלָה עֲשִׂירִית. הָא חוֹרִי. מָאן דְּאִית לֵיהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ לֵית לֵיהּ לְמַעֲלָה עֲשִׂירִית. מָאן דְּאִית לֵיהּ לְמַעֲלָה עֲשִׂירִית לֵית לֵיהּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. אָמַר רִבִּי זְעוּרָה. זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא הָיוּ תוֹקְעִין אֶלָּא לְנִיסּוּךְ הַמַּיִם בִּלְבַד. אִין תֵּימַר לְמִילּוּיִין. נִיתְנֵי שָָׁלשׁ לְמִילּוּיי הַמַּיִם שֶׁלְיוֹם וְשָׁלשׁ לְמִלּוּי הַמַּיִם שֶׁלְמָחָר. אִילֵּין אִינּוּן. וְהָא אִית לָךְ חוֹרָנִין תֵּשַׁע לְמוּסָפֵי שַׁבָּת. וְתֵשַׁע לְמוּסָפֵי רֹאשׁ חוֹדֶשׁ. וְתֵשַׁע לְמוּסָפֵי יוֹם טוֹב שֶׁלְרֹאשׁ הַשָּׁנָה. אֶלָּא כְמָאן דְּאָמַר. יִתְקְע֖וּ. לִפְנִים מִן הַמּוּסָפִין יִתְקְעוּ. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין בְּשֵׁם רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא. וַאֲפִילוּ כְמָאן דְּאָמַר. יִתְקְע֖וּ. לִפְנים מִן הַמּוּסָפִין יִתְקְעוּ. (תְּקוּעוֹת) [תְּקִיעוֹת] הָיוּ מוֹסִיפִין. לֹא הָיוּ מוֹסִיפִין תְּקִיעוֹת.רִבִּי חִייָה בַּר בָּא אָמַר. הִיא נֶבֶל הִיא כִינּוֹר. נִימִין יְתֵירוֹת בֵּין זֶה לָזֶה. אָמַר רִבִּי חִייָה בַּר אַבָּא. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נֶבֶל. שֶׁהוּא מַלְבִּין כַּמָּה מִינֵי זֶמֶר. רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רַב יוֹסֵף. עַל יְדֵי עוֹר שֶׁאֵינוֹ עָבוּד וְעַל יְדֵי נִימִין יְתֵירוֹת הָיָה מַלְבִּין כַּמָּה מִינֵי זֶמֶר. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר. עוּגָב זֶה אֻרְדָּבְלִס. תַּנֵּי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. לֹא הָיָה אֻרְדָּבְלִיס בִּירוּשָׁלִַם מִפְּנֵי שֶׁהוּא סוֹרֵחַ אֶת הַנְּעִימָה.תלמוד ירושלמי סוכה פרק ה הלכה ו