בִּכְלִיכָה, וְהָיוּ עֲנִיִּים מִתְבַּיְּישִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ הַכֹּל מוֹצִיאִין בִּכְלִיכָה, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל עֲנִיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַנִּיחִין אֶת הַמּוּגְמָר תַּחַת חוֹלֵי מֵעַיִם מֵתִים, וְהָיוּ חוֹלֵי מֵעַיִם חַיִּים מִתְבַּיְּישִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַנִּיחִין תַּחַת הַכֹּל, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל חוֹלֵי מֵעַיִם חַיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים עַל גַּבֵּי נִדּוֹת מֵתוֹת, וְהָיוּ נִדּוֹת חַיּוֹת מִתְבַּיְּישׁוֹת. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי כׇּל הַנָּשִׁים, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל נִדּוֹת חַיּוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה מַטְבִּילִין עַל גַּבֵּי זָבִין מֵתִים, וְהָיוּ זָבִין חַיִּים מִתְבַּיְּישִׁין. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַטְבִּילִין עַל גַּב הַכֹּל, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל זָבִין חַיִּים. בָּרִאשׁוֹנָה הָיְתָה הוֹצָאַת הַמֵּת קָשָׁה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִמִּיתָתוֹ, עַד שֶׁהָיוּ קְרוֹבָיו מַנִּיחִין אוֹתוֹ וּבוֹרְחִין. עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְנָהַג קַלּוּת רֹאשׁ בְּעַצְמוֹ, וְיָצָא בִּכְלֵי פִשְׁתָּן, וְנָהֲגוּ הָעָם אַחֲרָיו לָצֵאת בִּכְלֵי פִשְׁתָּן. אָמַר רַב פָּפָּא: וְהָאִידָּנָא נְהוּג עָלְמָא אֲפִילּוּ בְּצַרְדָּא בַּר זוּזָא. אֵין מַנִּיחִין אֶת הַמִּטָּה בָּרְחוֹב. אָמַר רַב פָּפָּא: אֵין מוֹעֵד בִּפְנֵי תַּלְמִיד חָכָם, וְכׇל שֶׁכֵּן חֲנוּכָּה וּפוּרִים. וְהָנֵי מִילֵּי בְּפָנָיו, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּפָנָיו — לָא. אִינִי?! וְהָא רַב כָּהֲנָא סַפְדֵיהּ לְרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא בְּפוּם נַהֲרָא! אָמַר רַב פַּפֵּי: יוֹם שְׁמוּעָה הֲוָה, וְכִבְפָנָיו דָּמֵי. אָמַר עוּלָּא: הֶסְפֵּד עַל לֵב, דִּכְתִיב: ״עַל שָׁדַיִם סוֹפְדִים״. טִיפּוּחַ בַּיָּד. קִילּוּס בָּרֶגֶל. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְקַלֵּס — לֹא יְקַלֵּס בְּסַנְדָּל, אֶלָּא בְּמִנְעָל, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָבֵל, כֵּיוָן שֶׁנִּיעְנַע רֹאשׁוֹ — שׁוּב אֵין מְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֶצְלוֹ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל חַיָּיבִין לַעֲמוֹד מִפְּנֵי נָשִׂיא, חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לַכֹּל אוֹמְרִים לָהֶם ״שֵׁבוּ״, חוּץ מֵאָבֵל וְחוֹלֶה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָבֵל, יוֹם רִאשׁוֹן אָסוּר לֶאֱכוֹל לֶחֶם מִשֶּׁלּוֹ, מִדַּאֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל: ״וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל״. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף מְחַלְּפִי סְעוֹדָתַיְיהוּ לַהֲדָדֵי. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מֵת בְּעִיר — כׇּל בְּנֵי הָעִיר אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה. רַב הַמְנוּנָא אִיקְּלַע לְדֵרוּ מָתָא, שְׁמַע קוֹל שִׁיפּוּרָא דְשָׁכְבָא. חֲזָא הָנָךְ אִינָשֵׁי דְּקָא עָבְדִי עֲבִידְתָּא, אֲמַר לְהוּ: לֶיהְווֹ הָנָךְ אִינָשֵׁי בְּשַׁמְתָּא. לָא שָׁכְבָא אִיכָּא בְּמָתָא?! אֲמַרוּ לֵיהּ: חֲבוּרָתָא אִיכָּא בְּמָתָא. אֲמַר לְהוּ: אִי הָכִי, שַׁרְיָא לְכוּ. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמִּתְקַשֶּׁה עַל מֵתוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, עַל מֵת אַחֵר הוּא בּוֹכֶה. הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָת בְּשִׁיבָבוּתֵיהּ דְּרַב הוּנָא, הֲווֹ לַהּ שִׁבְעָה בְּנֵי, מִית חַד מִינַּיְיהוּ, הֲווֹת קָא בָּכְיָא בִּיתִירֻתָא עֲלֵיהּ. שְׁלַח לַהּ רַב הוּנָא: לָא תַּעַבְדִי הָכִי! לָא אַשְׁגְּחָה בֵּיהּ. שְׁלַח לַהּ: אִי צָיְיתַתְּ — מוּטָב, וְאִי לָא — צְבִית זְוַודְתָּא לְאִידַּךְ מִית, וּמִיתוּ כּוּלְּהוּ. לְסוֹף אֲמַר לַהּ: תִּימוּשׁ זְוַודְתָּא לְנַפְשִׁיךְ, וּמִיתָא. ״אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנוּדוּ לוֹ״. ״אַל תׇּבְכּוּ לְמֵת״ — יוֹתֵר מִדַּאי, ״וְאַל תָּנוּדוּ לוֹ״ — יוֹתֵר מִכְּשִׁיעוּר. הָא כֵּיצַד? שְׁלֹשָׁה יָמִים לְבֶכִי, וְשִׁבְעָה לְהֶסְפֵּד, וּשְׁלֹשִׁים לְגִיהוּץ וּלְתִסְפּוֹרֶת. מִכָּאן וְאֵילָךְ — אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי אַתֶּם רַחְמָנִים בּוֹ יוֹתֵר מִמֶּנִּי. ״בְּכוּ בָכוֹ לַהוֹלֵךְ״, אָמַר רַב יְהוּדָה: לַהוֹלֵךְ בְּלֹא בָּנִים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לָא אֲזַל לְבֵי אִבְלָא אֶלָּא לְמַאן דְּאָזֵיל בְּלָא בְּנֵי, דִּכְתִיב: ״בְּכוּ בָכוֹ לַהוֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ״. רַב הוּנָא אָמַר: זֶה שֶׁעָבַר עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ. רַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵירָה וְשָׁנָה בָּהּ — הוּתְּרָה לוֹ. הוּתְּרָה לוֹ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶיתֵּר. אָמַר רַבִּי לֵוִי: אָבֵל, שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים יִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִילּוּ חֶרֶב מוּנַּחַת לוֹ בֵּין שְׁתֵּי יַרְיכוֹתָיו. מִשְּׁלֹשָׁה עַד שִׁבְעָה — כְּאִילּוּ מוּנַּחַת לוֹ כְּנֶגְדּוֹ בְּקֶרֶן זָוִית, מִכָּאן וְאֵילָךְ — כְּאִילּוּ עוֹבֶרֶת כְּנֶגְדּוֹ בַּשּׁוּק. וְלֹא שֶׁל נָשִׁים לְעוֹלָם מִפְּנֵי הַכָּבוֹד. אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: לֹא שָׁנוּ מידע כלליראשי סידור תפילה אודות האתר הצהרת פרטיות מפת האתר קריאהקריאה עם מפרשים רשימות תהילים שונותחיפוש בתוכן קישורים סטטיסטיקה כָּל הַמְּנָחוֹת נִלּוֹשׁוֹת בְּפוֹשְׁרִין, וּמְשַׁמְּרָן שֶׁלֹּא יַחֲמִיצוּ. וְאִם הֶחֱמִיצוּ שְׁיָרֶיהָ, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב), כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ. וְחַיָּבִים עַל לִישָׁתָהּ, וְעַל עֲרִיכָתָהּ, וְעַל אֲפִיָּתָהּ: יֵשׁ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה, לְבוֹנָה וְלֹא שֶׁמֶן, לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה. וְאֵלּוּ טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה, מִנְחַת הַסֹּלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת גּוֹיִם, וּמִנְחַת נָשִׁים, וּמִנְחַת הָעֹמֶר. מִנְחַת נְסָכִין טְעוּנָה שֶׁמֶן, וְאֵין טְעוּנָה לְבוֹנָה. לֶחֶם הַפָּנִים טָעוּן לְבוֹנָה, וְאֵין טָעוּן שָׁמֶן. שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת, לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבוֹנָה: וְחַיָּב עַל הַשֶּׁמֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעַל הַלְּבוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. נָתַן עָלֶיהָ שֶׁמֶן, פְּסָלָהּ. לְבוֹנָה, יִלְקְטֶנָּה. נָתַן שֶׁמֶן עַל שְׁיָרֶיהָ, אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. נָתַן כְּלִי עַל גַּבֵּי כְּלִי, לֹא פְסָלָהּ: משנה מנחות פרק ה משנה ה הכל מערין לקדש חוץ מן החרש שוטה וקטן <ר' יהודה מכשיר בקטן> רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר חרש שוטה וקטן שקדשו ואחרים רואין אותן קדושין כשר. טומטום קדושו פסול מפני שהוא ספק ערל והערל פסול לקדש אנדרוגינוס קדושו כשר ורבי יהודה פוסל מפני שהוא ספק אשה אשה פסולה לקדש.של כלי עץ כלי עצם וכלי זכוכית אין מקדשין הנעמית כשרה לקדש בה. בין החוקק באמת המים בין בית הקבלה אע"פ שתלשוה המים וחברוהו אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואין פוסלת את המקוה. תלשה וחברה וחשב עליה אחר תלישתה ממלאין בה ומקדשין בה ומזין הימנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה.מעיין היורד למכתשת ומבקש לקדש בה מפסיק ומנגב וחוזר וממשיך אמת המים ומקדש. שוקעת שנממיות סובבות אותה אם היו מעורבות כשפופרת הנוד קדוש אחד לכולן ואם לאו צריכה קדוש לכל אחד ואחד. ר' יהודה אומר משום ר"א עשה לה עטרה של טיט כדי שילכו מים לשם בין שניטלת עמה ובין שאין ניטלת עמה כשרה. השוקת של טיט אם נטלת עמה כשרה ואם לאו פסולה.תוספתא פרה פרק ה תוס ח קודםהבא