אֶלָּא מֵעַתָּה: ״וְעָמַד וְאָמַר לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ״, הָכָא נָמֵי? וְהָא תַּנְיָא: בֵּין יוֹשֵׁב בֵּין עוֹמֵד בֵּין מוּטֶּה! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם לָא כְּתִיב ״וְיַעֲמֹד וְיֹאמַר״, הָכָא כְּתִיב ״וַיָּקׇם וַיִּקְרַע״. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: מִנַּיִן לִקְרִיעָה שֶׁהִיא מְעוּמָּד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּקׇם אִיּוֹב וַיִּקְרַע״. דִּלְמָא מִילְּתָא יַתִּירְתָּא הוּא דַּעֲבַד? דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי — ״וַיָּגׇז אֶת רֹאשׁוֹ״, הָכִי נָמֵי? אֶלָּא מֵהָכָא: ״וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו״. וְדִלְמָא מִילְּתָא יַתִּירְתָּא עָבֵיד? דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי — ״וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה״, הָכִי נָמֵי? וְהָתַנְיָא: יָשַׁב עַל גַּבֵּי מִטָּה, עַל גַּבֵּי כִּסֵּא, עַל גַּבֵּי אוּדְיָינִי גְּדוֹלָה, עַל גַּבֵּי קַרְקַע — מִכּוּלָּן לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁלֹּא קִיֵּים כְּפִיַּית הַמִּטָּה! אֲמַר לֵיהּ: כְּעֵין אַרְצָה. תָּנוּ רַבָּנַן, וְאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָבֵל אָסוּר בָּהֶן: אָסוּר בִּמְלָאכָה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל. וְאָסוּר לִקְרוֹת בְּתוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בַּמִּשְׁנָה, בַּמִּדְרָשׁ וּבָהֲלָכוֹת, וּבַתַּלְמוּד וּבָאַגָּדוֹת. וְאִם הָיוּ רַבִּים צְרִיכִין לוֹ — אֵינוֹ נִמְנָע. וּמַעֲשֶׂה וּמֵת בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי בְּצִיפּוֹרִי, וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְדָרַשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אִיתְּרַעָא בֵּיהּ מִילְּתָא, סָבַר דְּלָא לְמִיפַּק לְפִירְקָא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא: אִם הָיוּ רַבִּים צְרִיכִין לוֹ — אֵינוֹ נִמְנָע. סְבַר לְאוֹקוֹמֵי אָמוֹרָא עֲלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב: תַּנְיָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲמִיד תּוּרְגְּמָן. וְאֶלָּא הֵיכִי עָבֵיד? כִּי הָא דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה וּמֵת בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי, וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְנִכְנַס רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַבְיָא וְיָשַׁב בְּצִדּוֹ, וְלָחַשׁ הוּא לְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַבְיָא, וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַבְיָא לְתוּרְגְּמָן, וְתוּרְגְּמָן הִשְׁמִיעַ לָרַבִּים. תָּנוּ רַבָּנַן: אָבֵל, שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים — אָסוּר לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין, מִשְּׁלִישִׁי וְאֵילָךְ, וּשְׁלִישִׁי בַּכְּלָל — מוּתָּר לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין. וְאִם בָּאוּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת — אֵינוֹ חוֹלֵץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אָבֵל, שְׁנֵי יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אָסוּר לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין. מִשֵּׁנִי, וְשֵׁנִי בַּכְּלָל — מוּתָּר לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין, וְאִם בָּאוּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת — חוֹלֵץ. אָמַר רַב מַתְנָה: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דִּכְתִיב: ״וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה״. אָמַר רַב עֵינָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דִּכְתִיב: ״וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר״. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״וַיִּתְּמוּ יְמֵי וְגוֹ׳״! אָמַר לָךְ: שָׁאנֵי מֹשֶׁה, דְּתַקִּיף אֶבְלֵיהּ. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר נָמֵי, הָא כְּתִיב: ״וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר״! עִיקַּר מְרִירָא חַד יוֹמָא הוּא. אָמַר עוּלָּא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּחֲלִיצָה, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּהַנָּחָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בַּשֵּׁנִי לְעוּלָּא, חוֹלֵץ אוֹ אֵינוֹ חוֹלֵץ? תָּא שְׁמַע, אָמַר עוּלָּא: חוֹלֵץ וּמַנִּיחַ אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, יְהוּדָה בֶּן תֵּימָא אוֹמֵר: חוֹלֵץ וּמַנִּיחַ אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים. רָבָא אָמַר: כֵּיוָן שֶׁהִנִּיחַ שׁוּב אֵינוֹ חוֹלֵץ. וְהָא רָבָא הוּא דְּאָמַר: הֲלָכָה כְּתַנָּא דִּידַן דְּאָמַר שְׁלֹשָׁה!
ר' שמעון בן אלעזר אומר בשר בחלב מותר בהנאה בעלי מומין אסורין כל שהן רבי יוסי אומר בעלי מומין יבקר.תנור שהסיקו בקליפי ערלה אם חדש יותץ אם ישן יוצן אפה ובשל בגחלים מותר אפה בכולן מותר חוץ מעצי אשירה אפר בגדים שנתנגעו ועפר בתים שנתנגעו אסורין בהנאה.ספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא בחוצה לארץ מותר כיצד כרם ושדה שנטע ירק וירק נמכר חוצה לו ספיקו בארץ ישראל אסור בסוריא ובחוצה לארץ מותר רבי יהודה אומר אף זה ספיקו בסוריא אסור איזהו ספיקו מותר כרם שנטע ירק ושדה ירק בצידו וירק נמכר חוצה לו ספיקו בארץ ישראל אסור בסוריא ובחוצה לארץ מותר הרי שנמצא נטיעה קטנה בתוך שדהו ספיקו בא"י אסור בסוריא ובחוצה לארץ מותרת ר' אליעזר בר' יוסי אומר משום ר' יוסי בן דורמסקית שאמר משם ר' יוחנן בן נורי שאמר משם רבי אליעזר הגדול אין ערלה בחוצה לארץ.תוספתא עורלה פרק א תוס ט
כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה אִם־שְׁלֵמִים֙ וְכֵ֣ן רַבִּ֔ים וְכֵ֥ן נָג֖וֹזּוּ וְעָבָ֑ר וְעִ֨נִּתִ֔ךְ לֹ֥א אֲעַנֵּ֖ךְ עֽוֹד׃וְעַתָּ֕ה אֶשְׁבֹּ֥ר מֹטֵ֖הוּ מֵעָלָ֑יִךְ וּמוֹסְרֹתַ֖יִךְ אֲנַתֵּֽק׃וְצִוָּ֤ה עָלֶ֙יךָ֙ יְהֹוָ֔ה לֹא־יִזָּרַ֥ע מִשִּׁמְךָ֖ ע֑וֹד מִבֵּ֨ית אֱלֹהֶ֜יךָ אַכְרִ֨ית פֶּ֧סֶל וּמַסֵּכָ֛ה אָשִׂ֥ים קִבְרֶ֖ךָ כִּ֥י קַלּֽוֹתָ׃ {פ}
מקרא נחום פרק א פסוק טו