מַתְנִי׳ שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁנִּשְׁבּוּ, זֹאת אוֹמֶרֶת ״נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי״, וְזֹאת אוֹמֶרֶת ״נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי״ — אֵינָן נֶאֱמָנוֹת. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידוֹת זוֹ אֶת זוֹ — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנוֹת. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲנִי טְמֵאָה וַחֲבֶרְתִּי טְהוֹרָה״ — נֶאֱמֶנֶת. ״אֲנִי טְהוֹרָה וַחֲבֶרְתִּי טְמֵאָה״ — אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. ״אֲנִי וַחֲבֶרְתִּי טְמֵאָה״ — נֶאֱמֶנֶת עַל עַצְמָהּ, וְאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת עַל חֲבֶרְתָּהּ. ״אֲנִי וַחֲבֶרְתִּי טְהוֹרָה״ — נֶאֱמֶנֶת עַל חֲבֶרְתָּהּ, וְאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת עַל עַצְמָהּ. אָמַר מָר: ״אֲנִי טְהוֹרָה וַחֲבֶרְתִּי טְמֵאָה״ — אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּלֵיכָּא עֵדִים, עַל עַצְמָהּ אַמַּאי לָא מְהֵימְנָא? ״נִשְׁבֵּיתִי וּטְהוֹרָה אֲנִי״ קָאָמְרָה! אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאִיכָּא עֵדִים. אֵימָא מְצִיעֲתָא: ״אֲנִי וַחֲבֶרְתִּי טְמֵאָה״ — נֶאֱמֶנֶת עַל עַצְמָהּ, וְאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת עַל חֲבֶרְתָּהּ. וְאִי דְּאִיכָּא עֵדִים — אַמַּאי לָא מְהֵימְנָא? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּלֵיכָּא עֵדִים. אֵימָא סֵיפָא: ״אֲנִי וַחֲבֶרְתִּי טְהוֹרָה״ — נֶאֱמֶנֶת עַל חֲבֶרְתָּהּ, וְאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת עַל עַצְמָהּ. וְאִי דְּלֵיכָּא עֵדִים — אַעַצְמָהּ אַמַּאי לָא מְהֵימְנָא? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דְּאִיכָּא עֵדִים. רֵישָׁא וְסֵיפָא דְּאִיכָּא עֵדִים, מְצִיעֲתָא דְּלֵיכָּא עֵדִים! אָמַר אַבָּיֵי: אִין. רֵישָׁא וְסֵיפָא — דְּאִיכָּא עֵדִים, מְצִיעֲתָא — דְּלֵיכָּא עֵדִים. רַב פָּפָּא אָמַר: כּוּלָּהּ דְּאִיכָּא עֵדִים, וְאִיכָּא עֵד אֶחָד דְּקָא אָפֵיךְ. אָמְרָה: ״אֲנִי טְמֵאָה וַחֲבֶרְתִּי טְהוֹרָה״, וְאָמַר לַהּ עֵד אֶחָד: ״אַתְּ טְהוֹרָה וַחֲבֶרְתֵּךְ טְמֵאָה״. אִיהִי שַׁוִּיתַהּ לְנַפְשַׁהּ חֲתִיכָה דְּאִיסּוּרָא, חֲבֶרְתָּהּ מִשְׁתַּרְיָא אַפּוּמָּא דִידַהּ. ״אֲנִי טְהוֹרָה וַחֲבֶרְתִּי טְמֵאָה״, וְאָמַר לָהּ עֵד אֶחָד: ״אַתְּ טְמֵאָה וַחֲבֶרְתְּךָ טְהוֹרָה״. אִיהִי, כֵּיוָן דְּאִיכָּא עֵדִים — לָאו כָּל כְּמִינַהּ, חֲבֶרְתַּהּ — מִשְׁתַּרְיָא אַפּוּמָּא דְעֵד. ״אֲנִי וַחֲבֶרְתִּי טְמֵאָה״, וְאָמַר לַהּ עֵד אֶחָד: ״אַתְּ וַחֲבֶרְתֵּךְ טְהוֹרָה״ — אִיהִי שַׁוִּיתַהּ לְנַפְשַׁהּ חֲתִיכָה דְּאִיסּוּרָא, חֲבֶרְתַּהּ מִשְׁתַּרְיָא אַפּוּמָּא דְעֵד. הָא תּוּ לְמָה לִי? הַיְינוּ רֵישָׁא! מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי תַּרְוַיְיהוּ טְהוֹרוֹת נִינְהוּ, וְהַאי דְּקָאָמְרָה הָכִי, ״תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים״ הִיא דְּקָא עָבְדָה — קָא מַשְׁמַע לַן. ״אֲנִי וַחֲבֶרְתִּי טְהוֹרָה״, וְאָמַר לָהּ עֵד אֶחָד: ״אַתְּ וַחֲבֶרְתֵּךְ טְמֵאָה״, אִיהִי כֵּיוָן דְּאִיכָּא עֵדִים — לָאו כָּל כְּמִינַּהּ. חֲבֶרְתַּהּ מִשְׁתַּרְיָא אַפּוּמָּא דִידַהּ. הָא תּוּ לְמָה לִי? הַיְינוּ רֵישָׁא דְרֵישָׁא! מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי מְהֵימְנָא — בְּמָקוֹם דְּפָסְלָה נַפְשַׁהּ, אֲבָל בְּמָקוֹם דְּמַכְשְׁרָא נַפְשַׁהּ — אֵימָא לָא מְהֵימְנָא, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ וְכֵן שְׁנֵי אֲנָשִׁים, זֶה אוֹמֵר ״כֹּהֵן אֲנִי״, וְזֶה אוֹמֵר ״כֹּהֵן אֲנִי״ — אֵינָן נֶאֱמָנִין. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְעִידִין זֶה אֶת זֶה — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מַעֲלִין לִכְהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵימָתַי — בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ עוֹרְרִין. אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹרְרִין — מַעֲלִין לִכְהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן: מַעֲלִין לִכְהוּנָּה עַל פִּי עֵד אֶחָד. גְּמָ׳ כֹּל הָנֵי לְמָה לִי! צְרִיכִי, דְּאִי תְּנָא מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא. אֲבָל עֵדִים, דְּלֵיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא — אֵימָא לָא. וְאִי תְּנָא עֵדִים, מִשּׁוּם דִּלְעָלְמָא, אֲבָל אִיהוּ, דִּלְנַפְשֵׁיהּ, מידע כלליראשי סידור תפילה אודות האתר הצהרת פרטיות מפת האתר קריאהקריאה עם מפרשים רשימות תהילים שונותחיפוש בתוכן קישורים סטטיסטיקה רבי עקיבא אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלוואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוהומה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה מנין אפי' מאה ת"ל עדיםתלמוד בבלי מכות דף ה עמוד ב שתי אבנים גדולות שתי חליות של עמוד שהתקינן להיות שופת עליהן יורה גדולה או מיחם גדול אינו טמא אלא צורך וכמה הוא צורך מקום שפיתה טפח שתי חביות ב' הלפסין ושתי קדרות כירה ונטמא ביניהן מטמא במגע ובאויר ותוכן טהור והעובי שביניהן חולקין המשמש את הטמא טמא והמשמש את הטהור טהור רבי יהודה אומר עליו ועל היין אם ניטל הכותל והיין עומד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא.כירה שנותנה על גבי הטיף של אבן אינו טמא אלא צורך וכמה הוא צורך רשב"ג אומר משם רבי יהודה צורך שלש אצבעות רבי נתן אומר אם ניטלת כירה והטיף עולה עמה חיבור ואם לאו אינו חיבור רבי אלעזר ברבי שמעון אומר אם מטה את הטיף וכירה עומדת הרי זה חיבור ואם לאו אין חיבור.הקלתות של בעלי בתים שנפחתה הרי זו טהורה וכמה היא שיעורה בפיזור גחלין חצר הבירה רבי שמעון אומר נטמאת הבירה נטמאת החצר נטמאת החצר לא נטמאת הבירה ואם היתה חלקה טהורה רבי יהודה אומר ניטלת כאחד טמאה אם לאו טהורה.תוספתא כלים קמא פרק ה תוס ו קודםהבא