אלא לאו בחד וקתני כי אין מכחישן מהימן שמע מינה: א"ר מאיר קל וחומר כו': איבעיא להו מ"ט דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש או דלמא משום דאמרינן מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר נמי לא אכלתי מהימן ופטור ומאי נפקא מינה למיפשט מינה לטומאה דאי אמרת טעמייהו דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ל"ש טומאה חדשה ול"ש טומאה ישנה ואי אמרת טעמיהון דרבנן משום דאמר מיגו היא פטרי ליה רבנן מטומאה ישנה אבל מטומאה חדשה מחייב מ"ט טומאה ישנה מיגו דאי בעי אמר טבלתי פטור כי אמר נמי לא נטמאתי פטור דאיכא למימר מאי לא נטמאתי דקאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי אבל טומאה חדשה מחייב מ"ט דכי אמר נמי טבלתי מחייב דאמרו ליה עדים השתא נטמאת מאי ת"ש אמר לו עד אחד נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור יכול אפילו שנים א"ר מאיר ק"ו אם הביאוהו שנים למיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל וחכ"א אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ש"מ טעמייהו דרבנן משום דאמרי אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש א"ר אמי לעולם טעמא דרבנן משום דאמרינן מיגו והכי קתני מתוך שאם רצה לומר לא עמדתי בטומאתי פטור הילכך אדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש אי הכי היינו חלב מהו דתימא אכלתי חלב קמתריץ דבוריה לא אכלתי שוגג אלא מזיד אבל נטמאת והוא אומר לא נטמאתי אימא לא קמתריץ דבוריה קמ"ל הכא נמי לא עמדתי בטומאתי אבל טבלתי ת"ש (ויקרא ה, ה) והתודה מודה בדברים חייב אין מודה בדברים פטור א"ל עד אחד נטמאת והוא אומר לא נטמאתי פטור יכול אפילו שנים מכחישין א"ר מאיר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל ר' יהודה אומר נאמן אדם על עצמו יותר ממאה איש ומודים חכמים לר"י בחלבין ובביאת מקדש אבל בטומאה לא מודו לי' במאי עסקינן אילימא
וְאֵלוּ חַיָּב לְהַכְרִיז, מָצָא פֵרוֹת בִּכְלִי אוֹ כְלִי כְּמוֹת שֶׁהוּא, מָעוֹת בְּכִיס אוֹ כִיס כְּמוֹת שֶׁהוּא, צִבּוּרֵי פֵרוֹת, צִבּוּרֵי מָעוֹת, שְׁלשָׁה מַטְבְּעוֹת זֶה עַל גַּב זֶה, כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְגִזֵּי צֶמֶר הַלְּקוּחוֹת מִבֵּית הָאֻמָּן, כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּב לְהַכְרִיז: מָצָא אַחַר הַגַּפָּה אוֹ אַחַר הַגָּדֵר גּוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִין, אוֹ בִשְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. מָצָא כְלִי בָּאַשְׁפָּה, אִם מְכֻסֶּה, לֹא יִגַּע בּוֹ, אִם מְגֻלֶּה, נוֹטֵל וּמַכְרִיז. מָצָא בְגַל אוֹ בְכֹתֶל יָשָׁן, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מָצָא בְכֹתֶל חָדָשׁ, מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ, שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים, שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בְתוֹךְ הַבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ: מָצָא בַחֲנוּת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַתֵּבָה וְלַחֶנְוָנִי, שֶׁל חֶנְוָנִי. לִפְנֵי שֻׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. בֵּין הַכִּסֵּא וְלַשֻּׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ לַשֻּׁלְחָנִי. הַלּוֹקֵחַ פֵּרוֹת מֵחֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁשָּׁלַח לוֹ חֲבֵרוֹ פֵּרוֹת, וּמָצָא בָהֶן מָעוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. אִם הָיוּ צְרוּרִין, נוֹטֵל וּמַכְרִיז: משנה בבא מציעא פרק ב משנה ה
יוחנן בן דהבאי אומר משום ר' יהודה אף הסומא [שנאמר יראה פרט לסומא השיב רבי על דברי יוחנן בן דהבאי הכריעו חכמים לסייע דברי רבי יהודה] (שמואל א א׳:כ״ב) וחנה לא עלתה כי אמרה לאשה עד יגמל וגו'.קטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה קטן שצריך לאמו יוצא בעירוב אמו ושאינו צריך לאמו מערבין עליו מזון שתי סעודות בעירובי תחומין [יודע] לנענע חייב בלולב יודע להתעטף חייב בציצית יודע לדבר אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש ואם לאו ראוי לו שלא בא לעולם יודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין [כיצד בודקין אותו מטבילין אותו ונותנין לו חולין לשם תרומה] יודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות יודע לפרוש [חוקו] חולקין לו על הגורן יש בו דעת לישאל ספיקו ברשות היחיד טמא ברשות הרבים טהור יודע לשחוט שחיטתו כשירה יכול לאכול כזית דגן פורשין מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות כזית צלי שוחטין עליו [את] הפסח רבי יהודה אומר לעולם אין שוחטין [את] הפסח [עליו] [אא"כ יודע] הפרש אכילה [אמר לו] איזו הפרש אכילה כל שנותנין לו ביצה ונוטלה אבן וזורקה.תינוקות שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצות האמורות בתורה או חולצת או מתיבמת וכן תינוק שהביא שתי שערות חייב בכל המצות האמורות בתורה ראוי להיות בן סורר ומורה נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור לעבור לפני התיבה ולישא את כפיו אבל אין חולק בקדשי מקדש עד שיביא שתי שערות רבי אומר אומר אני עד שיהא בן עשרים שנה שנאמר (עזרא ג׳:ח׳) ויעמידו את הלוים מבן עשרים שנה ומעלה לנצח על מלאכת בית ה'.תוספתא חגיגה פרק א תוס ה