כְּלִיל תְּכֵלֶת״, וְיָלֵיף ״תְּכֵלֶת״ ״תְּכֵלֶת״ מִפָּרוֹכֶת: מָה לְהַלָּן שִׁשָּׁה, אַף כָּאן שִׁשָּׁה. וְנֵילַף מִשּׁוּלָיו וְרִמּוֹנָיו — מָה לְהַלָּן שְׁמוֹנָה, אַף כָּאן שְׁמוֹנָה! דָּנִין כְּלִי מִכְּלִי, וְאֵין דָּנִין כְּלִי מִתַּכְשִׁיט כְּלִי. אַדְּרַבָּה: דָּנִין גּוּפוֹ מִגּוּפוֹ, וְאֵין דָּנִין גּוּפוֹ מֵעָלְמָא. הַיְינוּ דְּאָמְרִינַן: לִשְׁאָר בְּגָדִים שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶן ״שֵׁשׁ״. פָּרֹכֶת עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה — אַרְבְּעָה דְּשִׁיתָּא שִׁיתָּא, לָא דִּינָא וְלָא דַּיָּינָא. חוֹשֶׁן וְאֵפוֹד עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפוֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מׇשְׁזָר״, אַרְבְּעָה דְּשִׁיתָּא שִׁיתָּא — עֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה, זָהָב — אַרְבְּעָה, הָא עֶשְׂרִין וּתְמָנְיָא. וְאֵימָא זָהָב נָמֵי שִׁשָּׁה! אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, אָמַר קְרָא: ״וְקִצֵּץ פְּתִילִים״. ״פְּתִיל״, ״פְּתִילִים״ — הֲרֵי כָּאן אַרְבָּעָה. רַב אָשֵׁי אָמַר, אָמַר קְרָא: ״לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן״. הֵיכִי נַעֲבֵיד? נַעֲבֵיד אַרְבְּעָה דִּתְרֵי תְּרֵי — הָווּ לְהוּ תְּמָנְיָא. נַעֲבֵיד תְּרֵי דִּתְרֵי תְּרֵי, וּתְרֵי דְּחַד חַד — ״וְעָשִׂיתָ״, שֶׁיִּהְיוּ כׇּל עֲשִׂיּוֹתָיו שָׁווֹת. אָמַר רַחֲבָא אָמַר רַב יְהוּדָה: הַמְקָרֵעַ בִּגְדֵי כְהוּנָּה לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִקָּרֵעַ״. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, וְדִילְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: נַעֲבֵיד לֵיהּ שָׂפָה כִּי הֵיכִי דְּלָא נִיקְּרַע! מִי כְּתִיב ״שֶׁלֹּא יִקָּרֵעַ״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַמַּזִּיחַ חוֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד, וְהַמֵּסִיר בַּדֵּי אָרוֹן — לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יִזַּח״ וְ״לָא יָסוּרוּ״. מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וְדִילְמָא כִּי קָאָמַר רַחֲמָנָא, חַדְּקִינְהוּ וְעַבְדִינְהוּ שַׁפִּיר כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזַּח וְלֹא יָסוּרוּ! מִי כְּתִיב ״שֶׁלֹּא יִזַּח״ וְ״שֶׁלֹּא יָסוּרוּ״?! רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא רָמֵי, כְּתִיב: ״בְּטַבְּעוֹת הָאָרוֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסוּרוּ מִמֶּנּוּ״, וּכְתִיב: ״וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעוֹת״! הָא כֵּיצַד? מִתְפָּרְקִין וְאֵין נִשְׁמָטִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״בְּטַבְּעוֹת הָאָרוֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים״. יָכוֹל לֹא יִהְיוּ זָזִין מִמְּקוֹמָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעוֹת״, אִי ״וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו״, יָכוֹל יִהְיוּ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּטַבְּעוֹת הָאָרוֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים״. הָא כֵּיצַד? מִתְפָּרְקִין, וְאֵין נִשְׁמָטִין. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״עֲצֵי שִׁטִּים עוֹמְדִים״, שֶׁעוֹמְדִים דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן. דָּבָר אַחֵר: ״עוֹמְדִים״, שֶׁמַּעֲמִידִין אֶת צִפּוּיָין. דָּבָר אַחֵר: ״עוֹמְדִים״. שֶׁמָּא תֹּאמַר אָבַד סִבְרָן וּבָטֵל סִכּוּיָין — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עוֹמְדִים״, שֶׁעוֹמְדִין לְעוֹלָם וּלְעוֹלָמִים. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, מַאי דִּכְתִיב: ״אֶת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקּוֹדֶשׁ״ —
שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין מִלְּהַעֲמִיד שָׁם רֵחַיִים וְתַנּוּר וּמִלְּגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין. נִצְרְכָה לְרִבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. דּוּ מַתְנִיתָא הַשּׁוּתָפִין שֶׁנָּֽדְרוּ הֲנָייָה זֶה מִזֶּה. מִפְּנֵי שֶׁנָּֽדְרוּ הֲנָייָה זֶה מִזֶּה. הָא אִם לֹא נָֽדְרוּ הֲנָייָה זֶה מִזֶּה סְתָמָן כִּמְװָֽתְרִין אֵילּוּ לָאֵילּוּ. אָמַר רִבִּי יִרְמְיָה. נָהֲגוּ הַשּׁוּתָפִין לִהְיוֹת כִּמְװָֽתְרִין זֶה אֶת זֶה בִדְבָרִים הַלָּלוּ. תַּמָּן תַּנִּינָן. אֵילּוּ דְבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן חֲזָקָה. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. הַמְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין בֶּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. וְיֵאוּת. מַה נַפְשָׁךְ. אִם יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְגַדֵּל הֲרֵי גִידֵּל. אִים אֵין לוֹ רְשׁוּת לְגַדֵּל הֲרֵי הֶחֱזִיק. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי בְּנָיָה. בַּכֹּל הַשּׁוּתָפִין מְעַכְּבִין זֶה עַל זֶה חוּץ מִן הַכְּבִיסָה. מִפְּנֵי כְבוֹד בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל. אָמַר רִבִּי מַתַּנְייָה. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר מָקוֹם שֶׁהַנָּשִׁים מְכַבְּסוֹת. אֲבָל מָקוֹם שֶׁהָאֲנָשִׁים מְכַבְּסִין לָא בְדָא. וְדָא דְאַתְּ אֲמַר חוּץ מִן הַכְּבִיסָה בְחָצֵר. בְּכָל־הֶחָצֵר. בְּרַם בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דְּחַבְרֵיהּ לֹא מָצֵי מִימְחֵי בְיָדֵיהּ. אִם הָיָה הַמָּקוֹם מְשׁוּפָּע אֲפִילוּ בְּאַרְבַּע אַמּוֹת דְּחַבְרֵיהּ מִימְחֵי הוּא בְיָדֵיהּ. דּוּ אֲמַר לֵיהּ. אַתְּ שְׁפַךְ וְהוּא אָתֵי לְגַבִּי. תַּנֵּי. מְקוֹם הַתַּנּוּר מְקוֹם הַכִּירַיִים אֵין לָהֶן חֲזָקָה. עַל גַּבֵּיהֶן אֲפִילוּ כָּל־שֶׁהוּ יֵשׁ לָהֶן חֲזָקָה. אָמַר רִבִּי זְעִירָה. וּבִלְבַד קִירוּי שֶׁמּוֹעִיל לַתַּנּוּר.רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּאי. הַשּׁוּתָפִין קוֹנִין זֶה מִזֶּה בְחָצֵר וְחַייָבִין זֶה בְנִיזְקֵי זֶה. אָמַר רִבִּי בּוּן בַּר כַּהֲנָא. בְּאוֹמֵר. צְבוֹר וְאַקְנֶה. אֲבָל אִם צְבוּרִין לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּטַלְטֵל.בְּתוֹךְ שֶׁלִּי אֲנִי נִכְנָס וְלֹא בְתוֹךְ שֶׁלָּךְ. וְאַתְּ אָמַר. כּוֹפִין. לֹא עַל הָדָא אִיתְאֲמָרַת אֶלָּא עַל הָדָא. בְּתוֹךְ שֶׁלַּחֲבֵירָךְ אֲנִי נִכְנָס וְלֹא לְתוֹךְ שֶׁלָּךְ. עֲלֵיהּ כּוֹפִין אֶת המוכר שֶׁיִּמְכּוֹר אֶת חֶלְקוֹ. בְּאוֹמֵר הֲנָייָתִי עָלֶיךָ. אֲבָל בְּאוֹמֵר. הֲנָייָתָךְ עָלַי. לֹא בְדָא.תלמוד ירושלמי נדרים פרק ה הלכה א
הכי נמי מסתברא דאי לא תימא הכי בשלמא פרים ושעירי' כנגד שנים עשר שבטים אלא כבשים כנגד מי אלא הוראת שעה היתה תנן התם משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות איש שהכל בו ואמר רב יהודה אמר שמואל כל אשכולות שעמדו להן לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבינו מכאן ואילך לא היו למדין תורה כמשה רבינו תלמוד בבלי תמורה דף טו עמוד ב