יומא דף לד-ב דפי תלמוד בבלי

רַבִּי אוֹמֵר: עַרְבִית מִשֶּׁל שַׁחֲרִית. בִּשְׁלָמָא לְרַבָּנַן, הַאי בְּתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם כְּתִיב. אֶלָּא רַבִּי, מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא, אָמַר קְרָא: ״לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד״, אֵיזֶהוּ כֶּבֶשׂ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״אֶחָד״? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר. וְרַבָּנַן: מַאי ״אֶחָד״ — מְיוּחָד שֶׁבְּעֶדְרוֹ. וְרַבִּי: מִ״ומִּבְחַר נְדָרֶיךָ״ נָפְקָא. וְרַבָּנַן: חַד בְּחוֹבָה וְחַד בִּנְדָבָה, וּצְרִיכִי. אִם הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל זָקֵן אוֹ אִיסְטְנִיס וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: עֲשָׁשִׁיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ מְחַמִּין מֵעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים וּמְטִילִין לְתוֹךְ צוֹנֵן, כְּדֵי שֶׁתָּפִיג צִינָּתָן. וַהֲלֹא מְצָרֵף! אָמַר רַב בִּיבִי: שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְצֵירוּף. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁהִגִּיעַ לְצֵירוּף — דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין מוּתָּר. וּמִי אָמַר אַבָּיֵי הָכִי? וְהָתַנְיָא: ״בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ״, אֲפִילּוּ בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם בַּהֶרֶת — יָקוֹץ, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. וְהָוֵינַן בָּהּ: קָרָא לְמָה לִי? וְאָמַר אַבָּיֵי: לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין אָסוּר. הָנֵי מִילֵּי, בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, אֲבָל הָכָא צֵירוּף דְּרַבָּנַן הוּא. מַתְנִי׳ הֱבִיאוּהוּ לְבֵית הַפַּרְוָה, וּבַקֹּדֶשׁ הָיָתָה. פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשַׁט. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פָּשַׁט, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפָּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִּגְדֵי לָבָן, לָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ פִּלּוּסִין שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה. בֵּין הָעַרְבַּיִם הִנְדְּוִיִין שֶׁל שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת זוּז, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ שֶׁל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מָנֶה, וּבֵין הָעַרְבַּיִם שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, הַכֹּל שְׁלֹשִׁים מָנֶה. אֵלּוּ מִשֶּׁל צִיבּוּר, וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף — מוֹסִיף מִשֶּׁלּוֹ.