וְהָא תָּמָר בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה אִיעַבַּרָא! אֲמַר לֵיהּ: תָּמָר בְּאֶצְבַּע מִעֲכָה. דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל מוֹעֹכוֹת שֶׁל בֵּית רַבִּי — תָּמָר שְׁמָן, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָן תָּמָר — עַל שֵׁם תָּמָר שֶׁמִּעֲכָה בְּאֶצְבָּעָהּ. וְהָא הֲווֹ עֵר וְאוֹנָן! עֵר וְאוֹנָן שִׁמְּשׁוּ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּן. מֵיתִיבִי: כׇּל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ דָּשׁ מִבִּפְנִים וְזוֹרֶה מִבַּחוּץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמְרוּ לוֹ: הַלָּלוּ אֵינוֹ אֶלָּא כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן! כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן, וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן. כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן, דִּכְתִיב: ״וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה״. וְלֹא כְּמַעֲשֵׂה עֵר וְאוֹנָן, דְּאִילּוּ הָתָם שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְהָכָא כְּדַרְכָּהּ. בִּשְׁלָמָא אוֹנָן, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״וְשִׁחֵת אַרְצָה״, אֶלָּא עֵר מְנָלַן? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דִּכְתִיב ״וַיָּמֶת גַּם אוֹתוֹ״, אַף הוּא בְּאוֹתָהּ מִיתָה מֵת. בִּשְׁלָמָא אוֹנָן, מִשּׁוּם ״לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע״, אֶלָּא עֵר מַאי טַעְמָא עֲבַד הָכִי? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר וְיַכְחִישׁ יָפְיָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אוֹתָהּ״, פְּרָט לְכַלָּה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: פְּרָט לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אֲמַר לֵיהּ הוּן בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן לְרַב נַחְמָן: לֵימָא קָא סָבַר רַבִּי יְהוּדָה הַתּוֹרָה חָסָה עַל תַּכְשִׁיטֵי כַלָּה? אֲמַר לֵיהּ: לְפִי שֶׁאֵין אִשָּׁה מִתְעַבֶּרֶת מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי — רַבָּנַן סָבְרִי: ״שִׁכְבַת זָרַע״, פְּרָט לְהַעֲרָאָה. ״אוֹתָהּ״, פְּרָט לְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ וְהַעֲרָאָה מִ״שִּׁכְבַת זָרַע״ נָפְקָא. ״אוֹתָהּ״ — פְּרָט לְכַלָּה. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל שֶׁשָּׁהֲתָה אַחַר בַּעֲלָהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְנִשֵּׂאת — שׁוּב אֵינָהּ יוֹלֶדֶת. אָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין דַּעְתָּהּ לְהִנָּשֵׂא, אֲבָל דַּעְתָּהּ לְהִנָּשֵׂא — מִתְעַבֶּרֶת. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְבַת רַב חִסְדָּא: קָא מְרַנְּנִי רַבָּנַן אַבָּתְרִיךָ! אֲמַרָה לֵיהּ: אֲנָא דַּעְתַּאי עֲלָךְ הֲוַאי. הָהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, (אֲנָא) [אֲנִי] שָׁהִיתִי אַחַר בַּעְלִי עֶשֶׂר שָׁנִים וְיָלַדְתִּי! אֲמַר לַהּ: בִּתִּי, אַל תּוֹצִיאִי לַעַז עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים! אֲמַרָה לֵיהּ: לְגוֹי נִבְעַלְתִּי. אָמַר שְׁמוּאֵל: וְכוּלָּן — צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, חוּץ מִגִּיּוֹרֶת וּמְשׁוּחְרֶרֶת קְטַנָּה. אֲבָל קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. וּבְמַאי? אִי בְּמֵיאוּן, וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל דְּלָא בָּעֲיָא, וְאִי בְּגֵט — הָאַמְרַהּ שְׁמוּאֵל חֲדָא זִימְנָא? דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מֵיאֲנָה בּוֹ — אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, נָתַן לָהּ גֵּט — צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים! אֶלָּא בִּזְנוּת,
בַּחוּצוֹת֙ יִתְהוֹלְל֣וּ הָרֶ֔כֶב יִֽשְׁתַּקְשְׁק֖וּן בָּרְחֹב֑וֹת מַרְאֵיהֶן֙ כַּלַּפִּידִ֔ים כַּבְּרָקִ֖ים יְרוֹצֵֽצוּ׃יִזְכֹּר֙ אַדִּירָ֔יו יִכָּשְׁל֖וּ (בהלכותם) [בַּהֲלִיכָתָ֑ם] יְמַֽהֲרוּ֙ חֽוֹמָתָ֔הּ וְהֻכַ֖ן הַסֹּכֵֽךְ׃שַׁעֲרֵ֥י הַנְּהָר֖וֹת נִפְתָּ֑חוּ וְהַהֵיכָ֖ל נָמֽוֹג׃מקרא נחום פרק ב פסוק ח
רבי יהודה אומר מרכוף של זמר טהור שלא נעשה [אלא] לשמש עם הקרקע עשה בראשו מסמר להיות תופס בו ממקום הדייש טהור ור' יוסי בר' יהודה אומר מצודת העכברים שיש בה בית קבול טמאה הקוד והקערה האונפולה ותמחוי שנחלקו אע"פ שמקבלין על דופנותיהן כאלפסין טהורין. המטה והכסא והספסל והקתדרא והעריסה שנתפרקו טהורין. מטה שנתפרקה כל אבר ואבר טמא בפני עצמו מודים חכמים לר' מאיר שאין חבלים חיבור למטה עד שיסרוג בה ג' בתים לכל רוח.עריסה מאימתי מקבלת טומאה משתגמר מלאכתה ואם עתיד לעשות לה עגלה טהורה בית הלגינין ובית הכוסות של תמרה שחיסם וקינב מבחוץ שאע"פ שלא קינב מבפנים טמא שכן מקיימין הקנינין הקטנים והקלתות משיחסם ויקניב הקנונין הגדולים והסאין הגדולים משיעשה שני דורין לרוחב שלהן חוץ מזה שעל גבי הארוני נפה וכברה וכף של מאזנים משיעשה דיר לרוחב שלהן חוץ מזה שעל גבי האריג. הקופה משיעשה שתי צבירות לרוחב שלה חוץ מזה שעל גבי האריג. הערק משיעשה בה צבירה אחת חוץ מזה שעל גבי האריג. הסלין של גמלים התירן טהורים קשרן טמאין ומטמאין ומטהרין אפילו עשרה פעמים ביום סלי נצרין שלא קנבן ומשתמש בהן עראי טמאין היה עתיד לחסם ולקלב אע"פ שהוא משתמש בהן עראי ומשליכן טהורים ובלבד שלא יערים ואם הערים הרי אלו טמאין.חומר בכלי פפיר מכלי נצרין שאין מקבלין טומאה אלא משתגמר מלאכתן וכלי פפיר כיון שעשה חור אחד על גבי הרחב שלהן טמאין.תוספתא כלים מציעא פרק ה תוס יא