וליגמר מיניה גלי רחמנא גבי חטאת (ויקרא ו, כ) כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה ומאי חזית דגמרינן מהאיך ליגמר מהאי חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן אי הכי למאה וששים נמי לא ליגמר אטו אנן לקולא קא גמרינן לחומרא קא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטיל רבינא אמר לא נצרכא אלא למקום חתך דאמר מקום חתך בעלמא אסור והכא שרי יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא אמר ליה אביי וכל איסורין שבתורה במאה והתנן למה אמרו כל המחמץ ומתבל ומדמע להחמיר מין ומינו להקל ולהחמיר מין ושאינו מינו וקתני סיפא להקל ולהחמיר מין ושאינו מינו כיצד גריסין שנתבשלו עם העדשים אם יש בהם בנותן טעם בין יש בהן להעלות במאה ואחד בין אין בהן להעלות במאה ואחד אסור אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן להעלות במאה ואחד בין אין בהן להעלות במאה ואחד מותר אין בהן להעלות במאה ואחד אלא במאי לאו בששים
הריני נזיר ושמע חבירו ואמר פי כפיו ושערי כשערו הרי זה נזיר ידי כידו רגלי כרגלו הרי זה נזיר ידי נזירה ורגלי נזירה [אין נזיר] ראשי נזירה כבידי נזירה ה"ז נזיר זה הכלל דבר שהנשמה תלויה בו נזיר דבר שאין הנשמה תלויה בו אין נזיר.האומר לאשתו הריני נזיר ואת אם אמרה הן שניהם אסורין אם רצה להפר מפר לה מפני שקדם [נדר] להקם [אם] לאו הוא אסור והיא מותרת האומר לאשתו הריני נזיר ואת אם אמרה הן שניהן אסורין ואם לאו שניהן מותרין מפני שתלה נדרו בנדרה אמרה לו אשתו הריני נזירה ואת אמר הן אסורין אם רצה להפר אינו יכול מפני שקדם הקם לנדר [אם] לאו היא אסורה והוא מותר אמרה לו אשתו הריני נזירה ואת אם אמר הן שניהן אסורין ואם לאו שניהן מותרין מפני שתלה נדרה בנדרו האומר לחבירו הריני נזיר ואת אם אמר הן שניהן אסורין ואם לאו הוא אסור וחבירו מותר האומר לחבירו הריני נזיר ואת אם אמר הן שניהן אסורין ואם לאו שניהן מותרין מפני שתלה נדרו בנדרו.האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ואח"כ בא בעלה של [זו] והפר לה היא מותרת וחברתה אסורה ר' שמעון אומר אם אמרה אף אני לא [נתכוונתי] אלא כמותה [שתיהן] מותרות שבועה [לבית שאיני] נכנסת ושגגה ונכנסה מותרת לשעבר ואסורה לעתיד לבא.תוספתא נזיר פרק ג תוס ו
וַיִּקַּ֣ח הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־שְׁ֠נֵ֠י בְּנֵ֨י רִצְפָּ֤ה בַת־אַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר יָלְדָ֣ה לְשָׁא֔וּל אֶת־אַרְמֹנִ֖י וְאֶת־מְפִבֹ֑שֶׁת וְאֶת־חֲמֵ֗שֶׁת בְּנֵי֙ מִיכַ֣ל בַּת־שָׁא֔וּל אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֛ה לְעַדְרִיאֵ֥ל בֶּן־בַּרְזִלַּ֖י הַמְּחֹלָתִֽי׃וַֽיִּתְּנֵ֞ם בְּיַ֣ד הַגִּבְעֹנִ֗ים וַיֹּקִיעֻ֤ם בָּהָר֙ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַיִּפְּל֥וּ (שבעתים) [שְׁבַעְתָּ֖ם] יָ֑חַד (והם) [וְהֵ֨מָּה] הֻמְת֜וּ בִּימֵ֤י קָצִיר֙ בָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים (תחלת) [בִּתְחִלַּ֖ת] קְצִ֥יר שְׂעֹרִֽים׃וַתִּקַּ֣ח רִצְפָּה֩ בַת־אַיָּ֨ה אֶת־הַשַּׂ֜ק וַתַּטֵּ֨הוּ לָ֤הּ אֶל־הַצּוּר֙ מִתְּחִלַּ֣ת קָצִ֔יר עַ֛ד נִתַּךְ־מַ֥יִם עֲלֵיהֶ֖ם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְלֹֽא־נָתְנָה֩ ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם לָנ֤וּחַ עֲלֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וְאֶת־חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה לָֽיְלָה׃מקרא שמואל ב פרק כא פסוק יא