לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִשְׁיָרֵי מִנְחָה. דְּאוֹרָיְיתָא, צָרִיךְ לִכְלִי — הַכְּלִי מְצָרְפוֹ, שֶׁאֵין צָרִיךְ לִכְלִי — אֵין כְּלִי מְצָרְפוֹ. וַאֲתוֹ רַבָּנַן וּגְזַרוּ דְּאַף עַל גַּב דְּאֵינוֹ צָרִיךְ לִכְלִי — כְּלִי מְצָרְפוֹ. תִּינַח סֹלֶת, קְטוֹרֶת וּלְבוֹנָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: כְּגוֹן שֶׁצְּבָרָן עַל גַּבֵּי קַרְטְבֻלָא. דְּאוֹרָיְיתָא, יֵשׁ לוֹ תּוֹךְ — מְצָרֵף, אֵין לוֹ תּוֹךְ — אֵינוֹ מְצָרֵף, וַאֲתוֹ רַבָּנַן וְתַקִּינוּ דְּאַף עַל גַּב דְּאֵין לוֹ תּוֹךְ — מְצָרֵף. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חָנִין אַדְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מֵעֵדוּתוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ. הָרְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ פָּסוּל. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִן לָרְבִיעִי בַּקֹּדֶשׁ שֶׁהוּא פָּסוּל — וְדִין הוּא: וּמָה מְחוּסַּר כִּפּוּרִים שֶׁמּוּתָּר בַּתְּרוּמָה — פָּסוּל בַּקֹּדֶשׁ, שְׁלִישִׁי שֶׁפָּסוּל בַּתְּרוּמָה — אֵינוֹ דִּין שֶׁיַּעֲשֶׂה רְבִיעִי לַקֹּדֶשׁ? וְלָמַדְנוּ שְׁלִישִׁי לַקֹּדֶשׁ מִן הַתּוֹרָה, וּרְבִיעִי בְּקַל וָחוֹמֶר. שְׁלִישִׁי לַקֹּדֶשׁ מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל״, מִי לָא עָסְקִינַן דִּנְגַע בְּשֵׁנִי, וְקָאָמַר רַחֲמָנָא ״לֹא יֵאָכֵל״. רְבִיעִי מִקַּל וָחוֹמֶר — הָא דַּאֲמַרַן. וּבַתְּרוּמָה אִם נִטְמֵאת כּוּ׳. אָמַר רַב שֵׁיזְבִי: בְּחִיבּוּרִין שָׁנוּ, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין — לֹא. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: יָד נְגוּבָה מְטַמָּא חֲבֶירְתָּהּ לְטַמֵּא לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לִפְסוֹל, אֲבָל לֹא לְטַמֵּא. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין — הַיְינוּ רְבוּתַיהּ דִּנְגוּבָה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּחִיבּוּרִין — אִין, שֶׁלֹּא בְּחִיבּוּרִין — לָא, מַאי רְבוּתָה דִּנְגוּבָה? אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא יָדוֹ,
אמר לו צא ולקט לי תאנים מן התאנה אוכל ואינו חושש משום גזל צא ומלא לי כלכלה זו הרי זה חושש משום גזל בין כך ובין כך מוציא עליה תרומה ומעשרות משל בעל הבית ואינו חושש.אמר לו צא ולקט לך עשרים תאנים מתוך שלי ואני אמלא כרסי מתוך שלך המלקט במנין חייב הממלא כריסו פטור רבי אליעזר ב"ר צדוק אומר המצרף שלש תאנים בתוך פיו פטור ארבע הרי זה חייב אמר לו צא ולקט לך כלכלה גדולה אין פחותה מסאה בינונית אין פחותה מתרקב קטנה אין פחותה מקביים.המביא תאנים מן השדה לאכלן בחצר שפטורה מן המעשרות שכח והכניסו לתוך ביתו מוציאן לחצר ואוכל מהן עראי.תוספתא מעשרות פרק ב תוס י
שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִמָּנוֹת, מְקַדֵּשׁ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא שִׁשָּׁה דְבָרִים בִּלְבָד. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שִׁבְעָה. וְאֵלּוּ הֵם, אֱגוֹזֵי פֶרֶךְ, רִמּוֹנֵי בָדָן, וְחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת, וְחֻלְפוֹת תְּרָדִין, וְקֻלְסֵי כְרוּב, וּדְלַעַת יְוָנִית. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף כִּכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבָּיִת. הָרָאוּי לְעָרְלָה, עָרְלָה. לְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, כִּלְאֵי הַכָּרֶם: כֵּיצַד. נִתְפַּצְּעוּ הָאֱגוֹזִים, נִתְפָּרְדוּ הָרִמּוֹנִים, נִתְפַּתְּחוּ הֶחָבִיּוֹת, נִתְחַתְּכוּ הַדְּלוּעִים, נִתְפָּרְסוּ הַכִּכָּרוֹת, יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתָיִם: סְפֵק עָרְלָה, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָסוּר, וּבְסוּרְיָא מֻתָּר, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ יוֹרֵד וְלוֹקֵחַ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ לוֹקֵט. כֶּרֶם נָטוּעַ יָרָק, וְיָרָק נִמְכָּר חוּצָה לוֹ, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָסוּר, וּבְסוּרְיָא מֻתָּר, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ יוֹרֵד וְלוֹקֵט, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִלְקֹט בַּיָּד. הֶחָדָשׁ, אָסוּר מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם. וְהָעָרְלָה, הֲלָכָה. וְהַכִּלְאַיִם, מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: משנה עורלה פרק ג משנה י