רבי שמעון אומר י"ג פרים ובעבודת כוכבים שלשה עשר פרים וי"ג שעירים פר ושעיר לכל שבט ושבט פר ושעיר לב"ד הורו ב"ד ועשו ז' שבטים או רובן על פיהן מביאין פר ובעבודת כוכבים מביאין פר ושעיר דברי ר"מ רבי יהודה אומר ז' שבטים שחטאו מביאין ז' פרים ושאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר שאף אלו שלא חטאו מביאין ע"י חוטאין ר"ש אומר ח' פרים ובעבודת כוכבים ח' פרים וח' שעירים פר ושעיר לכל שבט ושבט פר ושעיר לב"ד הורו ב"ד של אחד מן השבטים ועשה אותו השבט על פיהן אותו שבט הוא חייב ושאר כל השבטים פטורין דברי רבי יהודה וחכמים אומרים אין חייבין אלא על הוריות בית דין הגדול בלבד שנאמר (ויקרא ד, יג) ואם כל עדת ישראל ישגו ולא עדת אותו שבט: גמ׳ ת"ר ידעו שהורו וטעו מה הורו יכול יהו חייבין ת"ל (ויקרא ד, יד) ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאין אשר חטאו חטאו שני שבטים מביאין שני פרים חטאו שלשה מביאין שלשה או אינו אומר אלא חטאו שני יחידים מביאין שני פרים חטאו ג' מביאין ג' ת"ל הקהל הקהל חייב וכל קהל וקהל חייב כיצד חטאו שני שבטים מביאין שני פרים חטאו ז' מביאין ז' ושאר שבטים שלא חטאו מביאין על ידיהן פר פר שאפילו אלו שלא חטאו מביאין ע"י החוטאין לכך נאמר קהל לחייב על כל קהל וקהל דברי רבי יהודה ר"ש אומר ז' שבטים שחטאו מביאין ז' פרים ובית דין מביאין על ידיהן פר שנאמר למטה קהל ונאמר למעלה קהל מה קהל האמור למעלה ב"ד עם הקהל אף קהל האמור למטה ב"ד עם הקהל רבי מאיר אומר ז' שבטים שחטאו ב"ד מביאין על ידיהם פר והן פטורין נאמר קהל למטה ונאמר קהל למעלה מה קהל האמור למעלה ב"ד ולא צבור אף קהל האמור למטה ב"ד ולא צבור רבי שמעון בן אלעזר אומר משמו חטאו ששה שבטים והם רובו של קהל או ז' אע"פ שאינו רובו של קהל מביאין פר אמר מר ונודעה החטאת ולא שיודעו החוטאין מאן תנא אמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבא דלא כרבי אליעזר דתנן אמר ר' אליעזר מה נפשך אם חלב אכל חייב נותר אכל חייב רב אשי אמר אפילו תימא רבי אליעזר שאני הכא דכתיב אשר חטאו עליה התם נמי הכתי' אשר חטא בה ההוא מיבעי ליה פרט למתעסק מ"ט דר' יהודה קסבר ארבעה קהלי כתיבי קהל הקהל קהל הקהל חד לחייב על כל קהל וקהל וחד להוראה תלויה בב"ד ומעשה תלוי בקהל וחד לגרירה וחד לשבט שעשה בהוראת ב"ד ור"ש תלתא קהלי כתיבי הקהל קהל הקהל מעיני הקהל אורחיה דקרא הוא כדאמרי אינשי מעיני דפלניא חד לחייב על כל קהל וקהל ותרי אחריני נאמר למטה קהל ונאמר למעלה קהל מה להלן ב"ד עם הקהל אף כאן ב"ד עם הקהל ור"מ קהל הקהל לא דריש הלכך תרי קהלי כתיבי מיבעי ליה לנאמר למטה קהל ונאמר למעלה קהל מה להלן ב"ד ולא צבור אף כאן ב"ד ולא צבור ורשב"א מ"ט כתי' והיה אם מעיני העדה אלמא מיעוטא דכתיב מעיני וכתי' כי לכל העם בשגגה למימרא דרובא אין מיעוטא לא הא כיצד עשו ו' והן רובו של קהל או ז' אע"פ שאינן רובו של קהל חייבין
עושין תמורה באחרים. עושין תמורה זה בזה. עושין תמורה אחד בשנים ושנים באחד אחד במאה ומאה באחד רש"א אין עושין תמורה אלא א' בא' שנא' (ויקרא כ״ז:י׳) בהמה בבהמה <אמרתי> ולא בהמות בבהמה אמרו לו כשם שהבהמה יחידה קרויה בהמה כך בהמות הרבה קרויות בהמה שנא' (יונה ד) ובהמה רבה.אמר רגלה של זו עולה אין כולה עולה אלא אותה הרגל בלבד מה יעשה לה תמכר לחייבי עולות חוץ מרגלה ודמיה חולין דברי ר' מאיר. רבי יהודה ור' יוסי ורבי שמעון אומרים אין כולה עולה. אמר רבי נראין דברי ר' יהודה בדבר שאין הנשמה תלויה בו ודברי רבי יוסי ורבי שמעון בדבר שהנשמה תלויה בו. רבי יוסי אומר עושין תמורה שלימין באברים עושין תמורה ברובע ונרבע ונרבע במוקצה ובנעבד באתנן ובמחיר וכלאים ובטרפה וביוצא דופן ר' אליעזר אומר הכלאים והטרפה ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין.המקדיש בעל מום למזבח עובר בחמשה לאוין בל תקדיש בל תשחט בל תזרוק את הדם ובל תקטיר חלבו ובל תקטיר מקצתו שנאמר (ויקרא כ״ב:כ״א) תמים יהיה לרצון כל מום וגו' רבי יוסי בר' יהודה אומר אף משום בל תקבל את דמו. הקדישו ולא שחטו אינו חייב אלא אחת הקדישו ושחטו וזרק את דמו חייב על כל אחת ואחת המקדיש רובע ונרבע מוקצה ונעבד אתנן ומחיר שרוע וקלוט עובר משום שמות הללו והרי הן כבעלי מומין שקדם הקדשם את מומם ואין יוצאין לחולין אלא על מום קבוע בלבד. המקדיש תמימים לבדק הבית חייב בעשה ולא תעשה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אין חייב אלא משם אחד בלבד. המקדיש תמימים לבדק הבית. אין פודין אותו אלא למזבח בלבד. המקדיש בעל מום למזבח. רצה לפדותו להקדש בדק הבית הרשות בידו. הולד אין עושה תמורה ואין צריך לומר ולד הולד ר' יהודה אומר הולד עושה תמורה הצבור אין עושה תמורה בהמת צבור אין עושין תמורה השותפין אין עושין תמורה ובהמת השותפין אין עושין תמורה. בהמה שחציה קודש וחציה חול לא עושה ולא נעשית ולא הזבח הבא מחמת תמורה עושה תמורה.תוספתא תמורה פרק א תוס ז
הלכה: הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה כול׳. הָדָא אָֽמְרָה שֶׁאֵין אוֹנְסִין פּוֹסְלִין בִּכְהוּנָּה בִפְנוּיָה.הָדָא מְסַייְעֵא לְהַהוּא דְּתַנֵּי רִבִּי חִייָה. אִשְׁתּוֹ שֶׁלַּחֵרֵשּׁ וְשֶׁלַּשׁוֹטֶה טוֹבֶלֶת מִחֵיק בַּעֲלָהּ וְאוֹכֶלֶת. וּדְלֹא כְרִבִּי לָֽעְזָר. דְּרִבִּי לָֽעְזָר אוֹמֵר. אַף הַפָּנוּי שֶׁבָּא עַל הַפְּנוּיה שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִישּׁוּת הֲרֵי זוֹ בְעִילַת זְנוּת.רִבִּי בָּא בְשֵׁם רִבִּי אַבָּא בַּר יִרְמְיָה. אֲנוּסָה אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. אָֽמְרָהּ רִבִּי יוֹנָה קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵה. אָמַר לֵיהּ. לֹא תְקַבֵּל עָלָיו. קַל הוּא בַאֲכִילָת תְּרוּמָה. אִילּוּ בַּת כֹּהֵן שֶׁנִּישֵּׂאת לְיִשְׂרָאֵל וְהָלַךְ בַּעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם וְשָֽׁמְעָה עָלָיו שֶׁמֵּת שֶׁמָּא אֵינָהּ אוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה מִיָּד. וּלְעִנְייַן הָעוּבָּר צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.תלמוד ירושלמי יבמות פרק ז הלכה ה