זו ואין צריך לומר זו קתני: וידע אחד מהן שטעו או תלמיד וראוי להוראה: תרתי למה לי אמר רבא איצטריך סלקא דעתך אמינא הני מילי גמיר וסביר אבל גמיר ולא סביר לא אמר ליה אביי להוראה גמיר וסביר משמע אמר ליה אנא הכי קאמינא אי מההיא הוה אמינא ה"מ גמיר וסביר אבל גמיר ולא סביר לא תנא ראוי להוראה ממשנה יתירה אפי' גמיר ולא סביר סביר ולא גמיר: ראוי להוראה וכו': כגון מאן אמר רבא כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא א"ל אביי כי האי גוונא מזיד הוא ולטעמיך הא דתניא (ויקרא ד, כז) בעשותה אחת יחיד העושה מפי עצמו חייב בהוראת ב"ד פטור כיצד הורו ב"ד שחלב מותר ונודע לאחד מהן שטעו או תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי יכול יהא פטור ת"ל בעשותה אחת יחיד העושה על פי עצמו חייב בהוראת ב"ד פטור אלא היכי משכחת לה כגון דידע דאסור וקא טעי במצוה לשמוע דברי חכמי' לדידי נמי דטעו במצוה לשמוע דברי חכמי': זה הכלל התולה בעצמו חייב: לאיתויי מאי לאיתויי מבעט בהוראה תולה בב"ד לאיתויי הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהן הא בהדיא קתני לה תני והדר מפרש אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' יהודה אבל חכמים אומרים יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב מאי ר' יהודה דתניא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי אלו ג' מעוטין העושה מפי עצמו חייב בהוראת ב"ד פטור מאי רבנן דתניא עדיין אני אומר מיעוט קהל שחטאו חייבין שאין ב"ד מביאין על ידיהן פר רוב קהל שחטאו יהו פטורין שהרי בית דין מביאין על ידיהם פר ת"ל מעם הארץ אפי' רובה ואפילו כולה במאי אילימא בשגגת מעשה [ב"ד שלא בהוראה] בית דין מאי עבידתייהו שלא בהוראת בית דין ב"ד מי מייתו שלא בהוראה אלא בהוראה והא כי כתיב מעם הארץ בשגגת מעשה הוא דכתיב אלא לאו הכי קאמר מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה חייבין שאין ב"ד מביאין על ידיהן פר בהוראה הא הן חייבין יכול רוב צבור שעשו בשגגת מעשה יהו פטורין שהרי ב"ד מביאין עליהם פר [בהוראה] ת"ל מעם הארץ אפילו רובו אמר ר"פ ממאי דלמא לא הן ולא ב"ד אי הכי מאי איריא דקמהדר על רובא לחיובא לאו מכלל דמיעוט בהוראה קיימא ליה דמיחייבו בהוראה ונהדר ברישא על מיעוט' דמיחייב בשגגת מעשה ולבסוף ניהדר על רובא לחיובא בשגגת מעשה אלא לאו מדלא מהדר על מיעוט דמיחייבין בשגגת מעשה ובסוף מהדר על רובא לחיובא בשגגת מעשה ש"מ מיעוט בהוראה חייבין הן כשבה ושעירה ושלא בהוראה בשגגת מעשה חייבין מכדי תרוייהו סתמי תנן ממאי דקמייתא ר' יהודה ובתרייתא רבנן אימא איפכא מאן שמעת ליה דדריש מיעוטי כי האי גוונא רבי יהודה היא דתניא רבי יהודה אומר מידע כלליראשי סידור תפילה אודות האתר הצהרת פרטיות מפת האתר קריאהקריאה עם מפרשים רשימות תהילים שונותחיפוש בתוכן קישורים סטטיסטיקה אין שמין בכורות תמימים לישראל אבל שמין להן בכורות בעלי מומין ושמין בכורות תמימים לכהנים ואצ"ל בעלי מומין.אין שמין לא את העזים ולא את הרחלים ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל רבי יוסי ברבי יהודה אומר שמין את העזים מפני שהן חולבות ואת הרחלים מפני שהן גוזזות ואת התרנגולת מפני שעושה ואוכלת. השמה תרנגולת מחברתה מיטפלת באפרוחים כל זמן שצריכין לאמן. מיטפל אדם בבהמה טמאה י"ב חדש ובאדם כ"ד חדש מקום שנהגו לעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין ואין משנין ממנהג המדינה רבי שמעון בן גמליאל אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו ואע"פ שמעלה שכר כתף למעות ואין חושש משום רבית.השם בהמה מחבירו עד מתי חייב ליטפל בה סומכוס אומר בבהמה דקה ל' יום ובגסה נ' יום רבי יוסי אומר בדקה ג' חדשים מפני שטיפולה מרובה יתר על כן בכולם אם היה חלקו של בעה"ב שם עליו אין משנין ממנהג המדינה. השם בהמה טמאה מחבירו עד מתי חייב ליטפל בוולדות סומכוס אומר באתונות י"ח חדש ובגדרות כ"ד חדש ואם עמד עליו בתוך הזמן חבירו מעכב על ידו אבל אינו דומה טיפולה של שנה ראשונה לטיפולה של שנה שניה. השם בהמה מחבירו אין פחות מי"ב חדש עשה בה כל ימות החמה ומבקש למוכרה בימות הגשמים יכול לעכב על ידו עד שיאכילנה כל ימות הגשמים האכילה כל ימות הגשמים ומבקש למוכרה בימות החמה יכול לעכב על ידו עד שיעשה בה כל ימות החמה.תוספתא בבא מציעא פרק ה תוס ה לָמָּה לִי עַל מְנָת אֲפִילוּ שֶׁלֹּא עַל מְנָת. רִבִּי אָבִין בְּשֵׁם רִבִּי שַׁמַּי לָכֵן צְרִיכָה אֲפִילוּ אָמַר לוֹ עַל מְנָת.תַּמָּן תַּנִּינָן הָיָה עוֹשֶׂה בְּיָדָיו אֲבָל לֹא בְּרַגְלָיו. בְּרַגְלָיו אֲבָל לֹא בְּיָדָיו אֲפִילוּ עַל כְּתֵיפוֹ הֲרֵי זֶה יֹאכַל. וְתַנֵּי כֵן בְּיָדָיו אוֹגֵד בְּרַגְלָיו מְקַמֵּץ. אֲפִילוּ עַל כְּתֵיפוֹ טוֹעֵן. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו וּבְגוּפוֹ כְּדַייִשׁ מַה דַייִשׁ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו וּבְגוּפוֹ אַף כָּל־דָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו וּבְגוּפוֹ. דַּייִשׁ מַה דַייִשׁ מְיוּחָד שֶׁהוּא בְּתָלוּשׁ אַף כָּל־שֶׁהוּא בְּתָלוּשׁ. יָצָא הַמְנַכֵּשׁ בְּשׁוּם וּבִבְצָלִים וְהַמְסַמֵּךְ בִּגְפָנִים וְהָעוֹדֵר תַּחַת הַזֵּיתִים. דַּייִשׁ מַה דַייִשׁ מְיוּחָד שֶׁגִּידּוּלָיו מִן הָאָרֶץ אַף כָּל־דָּבָר שֶׁגִּידּוּלָיו מִן הָאָרֶץ. יָצָא הַחוֹלֵב וְהַמְגַבֵּן וְהַמְחַבֵּץ. דַּייַשׁ מַה דַייִשׁ מְיוּחָד דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ אַף כָּל־דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ. יָצָא הַבָּדֵיל בִּתְמָרִים וְהַמְפָרֵד בִּגְרוֹגְרוֹת וְהַיַּיִן מִשֶׁיִּקְפֶּה וְהַשֶּׁמֶן מִשֶּׁיֵּרֵד לְעוּקָה. דַּייִשׁ מַה דַייִשׁ מְיוּחָד שֶׁלֹּא בָּא לְזִיקַת הַמַּעְשְׂרוֹת. אַף כָּל־דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לְזִיקַת הַמַּעְשְׂרוֹת. יָצָא הַלָּשׁ וְהַמְקַטֵּף וְהָאוֹפֶה.כְּתִיב כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ. יָכוֹל בִּשְׁאָר כָּל־אָדָם הַכָּתוּב מְדַבֵּר. תַּלְמוּד לוֹמַר וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ. אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהָנִיף וְאֵי זֶה זֶה זֶה הַפּוֹעֵל. אִיסִּי בֶּן עֲקַבְיָה אוֹמֵר בִּשְׁאָר כָּל־אָדָם הַכָּתוּב מְדַבֵּר מַה תַלְמוּד לוֹמַר וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף מִכָּאן שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לֶאֱכוֹל אֶלָּא בִּשְׁעַת הַנָּפַת מַגָּל. תַּנִּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר עַד אֵיכָן דִּקְדְּקָה הַתּוֹרָה בְגֶזֶל שֶׁצְּרִיכָה לָדוּן בֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ עַד כְּדֵי הַנָּפַת מַגָּל כֵּן גְּדוֹלָה מְלָאכָה שֶׁלֹּא חָרַב דּוֹר הַמַּבּוּל אֶלָּא עַד מִפְּנֵי הַגֶּזֶל. וּפוֹעֵל עוֹשֶׂה בִּמְלַאכְתּוֹ וְאוֹכֵל וּפָטוּר מִן הַגֶּזֶל.תלמוד ירושלמי מעשרות פרק ב הלכה ד קודםהבא