אי הכי בשר בחלב מאי איריא דהיתה לה שעת הכושר תיפוק לי דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא דתניא רבי שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה שנאמר (דברים יד, ב) כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ולהלן הוא אומר (שמות כב, ל) ואנשי קודש תהיון לי מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה אף כאן אסור באכילה ומותר בהנאה חדא ועוד קאמר חדא דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא ועוד לדידיה נמי הרי היתה לו שעת הכושר ואם איתא דלאחר עריפה שרי רבי שמעון ליתני ומודה רבי שמעון בפטר חמור ובשר בחלב שמטמאין טומאת אוכלין אי דחשיב עליה הכי נמי הכא במאי עסקינן דלא חשיב עליה וטעמא מאי מטמאי רבנן אמרוה רבנן קמיה דרב ששת הואיל ואיסורו חישובו ולרבנן מי אמר הואיל ואיסורו חישובו והא תנן שלשה עשר דברים אמרו בנבלת עוף טהור וזו אחת מהן צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר ואי איסורו חישובו למה לי מחשבה הא מני רבי שמעון היא תא שמע נבלת בהמה טמאה בכל מקום ונבלת עוף טהור והחלב בכפרים צריכים מחשבה ואינם צריכים הכשר ואי אמרת איסורו חישובו למה לי מחשבה הא מני רבי שמעון היא תא שמע נבלת בהמה טהורה בכל מקום ונבלת עוף הטהור והחלב בשווקים אינן צריכין מחשבה ולא הכשר הא טמאה בעיא מחשבה וכי תימא הא מני רבי שמעון היא הא מדסיפא רבי שמעון הוי רישא לאו רבי שמעון דקתני סיפא רבי שמעון אומר אף הגמל והארנבת והשפן והחזיר אינן צריכין לא מחשבה ולא הכשר ואמר רבי שמעון מה טעם הואיל ויש בהן סימני טהרה אלא אמר רבא דכולי עלמא לא אמרינן איסורו חישובו ואי דערפיה מיערף הכי נמי
יש מקשה עשרים וחמשה ואינה זבה כיצד שנים בלא עת ושבעה נדה ארבעה עשר כיולדת הנקבה. אבל אי אפשר שתקשה עשרים וששה יום במקום שאינו ולד ילדה בזוב. יש רואה מאה זבה ואינו זבה שנים בלא עת ושבעה נדה ושנים לאחר נדה ושמונים של נקבה ושבעה נדה ושנים שלאחר נדה רמ"א מאה וחמשים שנים בלא עת ושבעה נדה ושנים שלאחר נדה ושמונים של נקבה ושבעה נדה ושנים לאחר נדה וחמשים תלוים בולד אמרו לו כדבריך יכולה היא שתקשה כל ימיה ולא תהא זבה בהן. קישת ג' ימים זה אחר זה אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומתה והרי זו בחזקת מעוברת. קישת ואח"כ הפילה דבר שאינו ולד ילדה בזוב המקשה ויצא דרך דופנה ילדה בזוב ר"ש אומר לא ילדה בזוב דם היוצא משם טמא ר"ש מטמא.הפולטת שכבת זרע מבפנים טמאה ר"ש אומר דיה כבועלה מה בועלה אינו מטמא מבפנים כבחוץ אף היא לא תטמא בפנים כבחוץ. תינוקת בת יום אחד לנדה מעשה בעין בול והטבילוה קודם לאמה בת שלש שנים דברי ר"מ. וחכ"א בת שלש שנים ויום אחד בתוך הזמן של בדיקות הבן והבת אע"פ שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדריהם נדר הקדישן הקדש מעשה ברבי חנינא בן חנינא שהדירו אביו בנזיר והביאו אביו לפני ר"ג והיה רבן גמליאל בודקו אם בא לכלל הסימנין ר' יוסי בר' יהודה אומר שמא בא לעונת נדרים אמר רבי מפני מה אתה מצטער אם ברשות אבא אני הרי רשות אבא עלי והריני נזיר אם ברשות עצמי אני הריני נזיר מעכשיו. עמד ונשקו על ראשו אמר מובטח אני בשם השמים שאין זה נפטר מן העולם עד שיורה הוראות בישראל ולא נפטר מן העולם עד שהורה הוראות בישראל. א"ר אלעזר ברבי צדוק אני ראיתי שהיה מורה הוראות בישראל.מעשה בתינוק אחד שהקדיש קרדומו לשמים והביאו אביו לפני רבי עקיבה והיה רבי עקיבה בודקו אמר לו בני למי הקדשת שמא לחמה ולבנה ולכוכבים ולמזלות שהן יפין אמר לו לא הקדשתי אלא למי שהברזל שלו א"ר עקיבה בדוק זה ומתוקן. שוב מעשה בתינוק אחד שהיו באין בספינה ועמד עליהן נחשול והיו זועקין לאלהיהם כענין שנאמר (יונה א׳:ה׳) ויראו המלחים ויזעקו איש אל אלהיו אמר להן אותו התינוק עד מתי אתם נשטין זעקו למי שברא הים ובא מעשה לפני חכמים ואמרו בדוק זה ומתוקן.תוספתא נידה פרק ה תוס ח
הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כָּשֵׁר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל. לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, פָּחוֹת מִכַּזַּיִת, כָּשֵׁר. לֶאֱכֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת, כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין:
לֹא יָצַק, לֹא בָלַל, לֹא פָתַת, לֹא מָלַח, לֹא הֵנִיף, לֹא הִגִּישׁ, אוֹ שֶׁפְּתָתָן פִּתִּים מְרֻבּוֹת, וְלֹא מְשָׁחָן, כְּשֵׁרוֹת. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בְּקֹמֶץ חֲבֶרְתָּהּ, בְּמִנְחַת כֹּהֲנִים, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, בְּמִנְחַת נְסָכִין, כְּשֵׁרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ וּבְמִנְחַת נְסָכִין, פְּסוּלָה, שֶׁזּוֹ בְּלִילָתָהּ עָבָה, וְזוֹ בְּלִילָתָהּ רַכָּה, וְהֵן בּוֹלְעוֹת זוֹ מִזּוֹ:
שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמְצוּ, וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בָזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֵׁרוֹת. וְאִם לָאו, פְּסוּלוֹת. הַקֹּמֶץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, זוֹ שֶׁנִּקְמְצָה, עָלְתָה לַבְּעָלִים, וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ אוֹ בִשְׁיָרֶיהָ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִטְמָא הַקֹּמֶץ וְהִקְרִיבוֹ, הַצִּיץ מְרַצֶּה. יָצָא וְהִקְרִיבוֹ, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא:
משנה מנחות פרק ג משנה ד