ולא יטיל בו יותר משלשה חובין ולא יסרוק הבגד לשתיו אלא לערבו ומשויהו לארכו אבל לא לרחבו ואם בא להשוותו עד טפח רשאי אמר מר שני חוטין והאנן תנן שלש לא קשיא הא באלימי והא בקטיני: ולא יסרוק הבגד לשתיו אלא לערבו והתניא איפכא לא קשיא הא בגלימא הא בסרבלא: ולא יטיל בו יותר משלשה חובין בעי רבי ירמיה אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי ואתויי תרי תיקו: ומשויהו לארכו אבל לא לרחבו והתניא איפכא לא קשיא הא בגלימא הא בהמיוני ת"ר אין לוקחין מן הסורק מוכין מפני שאינו שלו ובמקום שנהגו להיות שלו לוקחין ובכל מקום לוקחין מהן כר מלא מוכין וכסת מלאה מוכין מאי טעמא קננהו בשינוי ת"ר אין לוקחין מגרדי לא אירין ולא נירין ולא פונקלין ולא שיורי פקיעות אבל לוקחין מהן בגד מנומר ערב ושתי טווי ואריג אמרי השתא טווי שקלי ארוג מבעיא מאי אריג תיכי ת"ר אין לוקחין מן הצבע לא אותות ולא דוגמות ולא תלושים של צמר אבל לוקחין מהן בגד צבוע טווי בגדים השתא טווי שקיל בגדים מיבעיא מאי בגדים נמטי ת"ר הנותן עורות לעבדן הקיצועין והתלושין הרי אלו של בעל הבית והעולה ומשטף במים הרי אלו שלו: אם היה שחור [וכו']: א"ר יהודה קצרא שמיה וקצרא שקיל ליה אמר רב יהודה הכל עולין למנין תכלת ויצחק ברי קפיד עלייהו: החייט ששייר (מן) [את] החוט כו': וכמה לתפור אמר רב אסי מלא מחט חוץ למחט איבעיא להו מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט או דלמא מלא מחט וחוץ למחט משהו ת"ש דתניא החייט ששייר את החוט פחות מכדי לתפור בו ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו של בעל הבית אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו אי אמרת בשלמא מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט פחות מכאן חזי לסיכתא אלא אי אמרת מלא מחט וחוץ למחט משהו פחות מכאן למאי חזי אלא ש"מ מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט שמע מינה: מה שהחרש כו': ורמינהי מה שהחרש מוציא במעצד והנפסק במגירה הרי אלו של בעל הבית והיוצא מתחת מקדח ומתחת רהיטני והנגרר במגירה הרי אלו שלו אמר רבא באתרא דתנא דידן איכא תרתי חציני לרבתי קרי לה כשיל ולזוטרתי קרי לה מעצד באתרא דתנא ברא חד הוא דאיכא וקרו לה מעצד: ואם היה עושה אצל כו': ת"ר מסתתי אבנים אין בהם משום גזל מפסגי אילנות מפסגי גפנים מנקפי היגי מנכשי זרעים ועודרי ירקות בזמן שבעה"ב מקפיד עליהם יש בהן משום גזל אין בעל הבית מקפיד עליהן הרי אלו שלו א"ר יהודה כשות וחזיז אין בהם משום גזל באתרא דקפדי יש בהן משום גזל אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דקפדי הוא
הדרן עלך הגוזל בתרא וסליקא לה מסכת בבא קמא
של כלי עץ כלי עצם וכלי זכוכית אין מקדשין הנעמית כשרה לקדש בה. בין החוקק באמת המים בין בית הקבלה אע"פ שתלשוה המים וחברוהו אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואין פוסלת את המקוה. תלשה וחברה וחשב עליה אחר תלישתה ממלאין בה ומקדשין בה ומזין הימנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה.מעיין היורד למכתשת ומבקש לקדש בה מפסיק ומנגב וחוזר וממשיך אמת המים ומקדש. שוקעת שנממיות סובבות אותה אם היו מעורבות כשפופרת הנוד קדוש אחד לכולן ואם לאו צריכה קדוש לכל אחד ואחד. ר' יהודה אומר משום ר"א עשה לה עטרה של טיט כדי שילכו מים לשם בין שניטלת עמה ובין שאין ניטלת עמה כשרה. השוקת של טיט אם נטלת עמה כשרה ואם לאו פסולה.שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת וכן שתי עריבות וכן השוקת שנחלקה א"ר יוסי בזו הלכה קפצתי לפני ר"ע ואמרתי לפניו שתיהן אינן מקודשות שהמים שבסדק אינן אוגדין ככלי <ואם נגע בספוג שהמים חוצה לו פסולה. ואם לא נפל [אלא] לתוך מקודשין נוטלן וסוחטן והמים כשרין>.תוספתא פרה פרק ה תוס ט
הלכה: וּדְלֹא כְרִבִּי יוּדָה. דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר. יוֹשֵׁב וְשׁוֹמֵר. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רַבָּנִן. פְּרַגְמַטָיָא אָבֵדָה שָׁרִי מְטַלְטְלָתָהּ בַּמּוֹעֲדָא. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי יָסָא. הָדָא שִׁײַרְתָּא שָׁרִי מִיזְבּוֹן מִינָהּ בְּמוֹעֶדָא. הֲוָה יְדַע דַּשִׁײַרְתָּא מֵיעוּל וּמֵיזְלָא עִיבִידְתֵּיהּ. אָמַר רִבִּי מָנָא. אִין יְדַע דְלֹ[א] מִיזְבָּן וְהוּא פְחַת מִן אַגְרָא יַזְבִּין. וְאִילָא לָא יַזְבִּין. [אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר בּוּן. אַגְרָא וְקַרְנָא קֶרֶן הוּא. אִין יְדַע דְלָא מַזְבִּין וְהוּא פְחַת מִן קַרְנָא יַזְבִּין. וְאִי לָא לָא וַזְבִּין.] רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹסֵה הוֹרוּן בְּהָדֵין לַסּוֹטָה שָׁרִי מִזֵבַּנְתֵּיהּ בְּמוֹעֲדָא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. רִבִּי יִצְחָק בֵּירִבִּי לָֽעְזָר מְפַקֵּד לְרִבִּי הוֹשַׁעְיָה בֵּירִבִּי שַׁמַּי דַהֲוָה פָרוּשׁ. אִין אַתְּ יְדַע דְּאַתְּ מַזְבִּן וָאִילְפָא מוּרְכָא לָךְ וְאַתְּ אֲתִי (מִסְתֵּי) [מִשְׁתֵּי] גַבָּן זְבִין. וְאִילָא לָא תַזְבִּין. רִבִּי יוֹנָה בוֹצְרַיָּה הֲוָה לֵיהּ סִפְרָן. שְׁאַל לְרִבִּי הוּנָא. מחָהוּ מְזַבְּנָתוֹן בְּמוֹעֲדָא. אָמַר לֵיהּ. מַחְדִּי אַתְּ מוֹעֲדָא שְׁתִי אַתְּ קוֹנְדִּיטוֹן.רִבִּי חֲנַנְיָה חֲבֵרִין דְּרַבָּנִין אָמַר. פְּרַגָמַטִּיָּא נִגְבִּית מִנִּכְסֵי יְתוֹמִין קְטַנִּים. הֲווֹן בָּעֵיי מֵימַר. בְּשֶׁיֵּשׁ עֲדִים. הָא אִם אֵין עֵדִים יוֹדְעִין לֹא. רַבָּנִן דְּקַיסָרִין בְּשֵׁם רִבִּי לָא. לָכֵן צְרִיכָה בְּשֶׁיֵּשׁ עֲדִים יוֹדְעִין. הָא אִם אֵין עֵדִים יוֹדְעִין נַעֲשֵׂית דְּפִיקָּדוֹן. [כָּךְ אָנוּ אוֹמְרִים] פִּיקָּדוֹן לֹא יִיגָּבַה מְנִּכְסֵי יְתוֹמִין קָטַנִּים. מַה בֵינוֹ לַמִּלְוֶה. מִלְוֶה נִיתְנָה לְהוֹצָאָה. וְזֶה לֹא נִיתַּן לְהוֹצָאָה.אָמַר רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. אִילּוּ הָיָה לִי מִי שֶׁיִימָנֶה עִמִּי הִיתַּרְתִּי בְּשַׁר בְּכוֹר לְהִישָּׁקֵל בְּלִיטְרָא וְהִיתַּרְתִּי שֶׁיְּהוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְחוֹלוֹ שֶׁלְמוֹעֵד. כְּלוּם אָֽסְרוּ בְּשַׁר בְּכוֹר לְהִישָּׁקֵל בְּלִיטְרָא לֹא כְדֵי שֶׁיְּהוּ מוֹכְרִין אוֹתוֹ בְּזוֹל. וְהֵן מַעֲרִימִין עָלָיו וּמוֹכְרִין אוֹתוֹ בְּיוֹקֶר. כְּלוּם אָֽסְרוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְחוֹלוֹ שֶׁלְמוֹעֵד אֶלָּא כְדֵי שֶׁיְּהוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וִיגִיעִין בַּתּוֹרָה. וְאִינּוּן אָֽכְלִין וְשָׁתִין וּפָחֲזִין.תלמוד ירושלמי מועד קטן פרק ב הלכה ג