וריש לקיש אמר בשוחט בעלי מומין בחוץ תהי בה רבי אלעזר לר' יוחנן שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת לריש לקיש שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת אישתמיטתיה הא דרבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי כל העומד לזרוק כזרוק דמי דתניא רבי שמעון אומר יש נותר שהוא מטמא טומאת אוכלין ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין כיצד לן לפני זריקה אינו מטמא טומאת אוכלין לאחר זריקה מטמא טומאת אוכלין וקיימא לן מאי לפני זריקה קודם שנראה לזריקה לאחר זריקה לאחר שנראה לזריקה קודם שנראה לזריקה לן מאי היא דלא הויא שהות ביום למזרקיה דשחטיה סמוך לשקיעת החמה ואינו מטמא טומאת אוכלין לאחר שנראה לזריקה לן דהויא שהות ביום למזרקיה מטמא טומאת אוכלין אלמא כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי דתניא רבי שמעון אומר
המחתך לבשל כיון שקרצו אינו חבור. לכבוש ולשלוק ולהניח על השלחן חבור עד שיתחיל לפרק. קליפי פולין וקליפי תורמוסין זרקן אין מטמאין טומאת אוכלין כנסן לאוכלין מטמאין טומאת אוכלין קליפי מלפון אע"פ שאין בהן מטמאין טומאת אוכלין גרעיני זיתים וגרעיני תמרים אע"פ ששלקן לאוכלין אינן מטמאין טומאת אוכלין וגרעיני הריחים אע"פ שכנסן לאוכלין אין מטמאין טומאת אוכלין. שלקן לאוכלין אין מטמא טומאת אוכלין. החרצנין והזגין אע"פ שכנסן למשקה בטלה דעתו ירקות שיבשו באיביהן כגון כרוב ודלעת שיבשו באיביהן אין מטמאין טומאת אוכלין. לקטן ויבשן מטמאין טומאת אוכלין.אילן נכסשח ובו פירות הרי הן כתלושין יבש ובו פירות הרי הן כמחוברין. שנימוק חציה וחציה קיים ה"ז אינו חיבור. נמוק האמצעי והצדדין קיימין אין הצדדין חיבור זה את זה. רמון שנמוק חציו וחציו קיים ה"ז אינו חיבור. נמוק האמצעי והצדדין קיימין אין הצדדין חיבור זה לזה. התחיל לפרק באגוזין [ולפקל] בבצלים אע"פ שיש לפניו ק' כור ה"ז אינו חיבור ובן עזאי אומר טהרו שלשתן.מלפון שחתכו ונתנו על השלחן חיבור עד שיתחיל לפרק. התחיל לפרק חתיכה וכל העולה עמה חיבור והשאר אינה חיבור. פיקה התחתונה חיבור לעצמה ואינו הוא חיבור לחתיכת. היו ב' או ג' והתחיל בא' מהן זה שהתחיל בו חיבור והשאר אינו חיבור ובן עזאי אומר טהרו שלשתן וחכ"א אפי' אמר חציו אני אוכל שחרית וחציו אני אוכל בין הערבים. זה שהתחיל בו חיבור והשאר אינו חיבור. האגוזין והשקדין אע"פ שריסס חיבור עד שיגיע לפרק.תוספתא עוקצין פרק ב תוס ו
הלכה: מִי שְׁהָיָה מוּשְׁלָךְ בַּבּוֹר כול׳. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה. לִימְּדָנוּ רִבִּי יוֹנָתָן. וְהֵן שֶׁרָאוּ בּוּבְייָה שֶׁלְּאָדָם. תַּמָּן תַּנִינָן. מְעִידִין לְאוֹר הַנֵּר וּלְאוֹר הַלְּבָנָה וּמַשִּׂיאִין עַל פִּי בַת קוֹל. וָמַר רִבִּי יוֹנָתָן. וְהֵן שֶׁרָאוּ בּוּבְייָה שֶׁלְּאָדָם. רִבִּי אָחָא בַּר חֲנִינָה בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. הָדָה דְתֵימַר בַּשָּׂדֶה. אֲבָל בָּעִיר אֲפִילוּ לֹא רָאוּ בּוּבְייָה שֶׁלְּאָדָם. וְהָתַנִּינָן. מִי שֶׁהָיָה מוּשְׁלָךְ בַּבּוֹר. וְאָמַר רִבִּי יוֹנָתָן. וְהֵן שֶׁרָאוּ בּוּבְייָה שֶׁל אָדָם. אָמַר רִבִּי אָבִין. הַמַּזִּיקִין הָיוּ מְצוּיִין בַּבּוֹרוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן מְצוּיִין בַּשָּׂדוֹת.סָפֵק מֵעַצְמוֹ נָפַל סָפֵק הָרוּחַ דָּחַתּוּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. אִם עַל אָתָר נָפַל הֲרֵי זֶה גֵט. וְאִם לְאַחַר זְמָן נָפַל אֵינוֹ גֵט. וְהָהֵן עַל אָתָר וְלֹא סָפֵק הוּא. הָדָא אָֽמְרָה. סָפֵק מֵעַצְמוֹ נָפַל סָפֵק הָרוּחַ דָּחִייַתּוּ הְרֵי זֶה גֵט.תלמוד ירושלמי גיטין פרק ו הלכה ו