משנה: אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵירוֹ נַכֵּשׁ עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ עֲדוֹר עִמִּי וְאֶעְדּוֹר עִמָּךְ. וְלֹא יֹאמַר לוֹ נַכֵּשׁ עִמִּי וְאֶעְדּוֹר עִמָּךְ עֲדוֹר עִמִּי וַאֲנַכֵּשׁ עִמָּךְ. כָּל־יְמֵי גָרִיד אֶחָד כָּל־יְמֵי רְבִיעָה אַחַת. לֹא יֹאמַר לוֹ חֲרוֹשׁ עִמִּי בַגָּרִיד וַאֲנִי עִמָּךְ בָּרְבִיעָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר יֵשׁ רִיבִּית מוּקְדֶּמֶת וְיֵשׁ רִבִּית מְאוּחֶרֶת. כֵּיצַד נָתַן אֶת עֵינָיו לִלְווֹת מִמֶּנּוּ הָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר בִּשְׁבִיל שֶׁיַּלְוֵינִי זוֹ הִיא רִיבִּית מוּקְדֶּמֶת. לָװָה מִמֶּנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מָעוֹתָיו הָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאָמַר בִּשְׁבִיל מָעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְטֵילוֹת אֶצְלִי זוֹ הִיא רִיבִּית מְאוּחֶרֶת. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ דַּע אִם בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי. אֵילּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה וְהֶעָרָב וְהָעֵדִים וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אַף הַסּוֹפֵר. עוֹבְרִים עַל בַּל תִּתֵּן וּמִשּׁוּם וְעַל בַּל תִּקַּח מִמֶּנּוּ וְעַל לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנוֹשֶׁה וְעַל לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ײ֨. הלכה: וְאֵילּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה כול׳. אָמַר רִבִּי יָסָא. בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה סְמִיּוֹת עֵינֵי מַלְוֵי רִבִּית. אָדָם קוֹרֵא לַחֲבֵירוֹ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה וּמְגַלֶּה עֲרָיוֹת וְשׁוֹפֵךְ דָּמִים וּמְבַקֵּשׁ לֵירֵד עִמּוֹ לְחַיָּיו. וַהֲלָה שׂוֹכֵר הָעֵדִים וְהַלִּבֶּלָּר וְאוֹמֵר לָהֶן. בּוֹאוּ וְהֵעִידוּ שֶׁכָּפַר בַּמָּקוֹם. לְלַמְּדָךְ שֶׁכָּל־הַמַּלְוֶה בְרִיבִּית כּוֹפֵר בָּעִיקָּר. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר. יוֹתֵר מִמַּה שֶׁכּוֹפְרִין בָּעִיקָּר כּוֹפְרִין שֶׁעוֹשִׂין הַתּוֹרָה פְּלַסֲטְּרֹן וְאֶת מֹשֶׁה טִיפֵּשׁ וְאוֹמְרִים. אִילּוּ הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה שֶׁכָּךְ הָיִינוּ מַרְוִיחִין לֹא הָיָה כוֹתְבוֹ. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר. קָשָׁה הָרִיבִּית שֶׁאַף הַטּוֹבָה רִבִּית. הֲרֵי שֶׁאָמַר לִיקַּח לוֹ יָרָק מִן הַשּׁוּק אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ מָעוֹתָיו הֲרֵי זֶה רִבִּית. רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר. קָשָׁה הָרִיבִּית שֶׁאַף שְׁאֵילַת שָׁלוֹם רִבִּית. לֹא שָׁאַל לוֹ שָׁלוֹם מִיָּמָיו וְעַל שֶׁלָּװָה מִמֶּנּוּ הִקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם הֲרֵי זֶה רִבִּית. וְכֵן הָיָה רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר. כָּל־מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וְאֵינוֹ מַלְװָן בְּרִיבִּית עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וגו׳. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אִימִּי. הַמִּיטְמוּט הַזֶּה לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִין מָהוּ. וּבָא שְׁלֹמֹה וּפֵירַשׁ הַצֵּל לְקוּחִים לַמָּוֶת וגו׳.
כֹּ֤ה הִרְאַ֙נִי֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה וְהִנֵּה֙ יוֹצֵ֣ר גֹּבַ֔י בִּתְחִלַּ֖ת עֲל֣וֹת הַלָּ֑קֶשׁ וְהִ֨נֵּה־לֶ֔קֶשׁ אַחַ֖ר גִּזֵּ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃וְהָיָ֗ה אִם־כִּלָּה֙ לֶֽאֱכוֹל֙ אֶת־עֵ֣שֶׂב הָאָ֔רֶץ וָֽאֹמַ֗ר אֲדֹנָ֤י יֱהֹוִה֙ סְֽלַֽח־נָ֔א מִ֥י יָק֖וּם יַעֲקֹ֑ב כִּ֥י קָטֹ֖ן הֽוּא׃נִחַ֥ם יְהֹוָ֖ה עַל־זֹ֑את לֹ֥א תִֽהְיֶ֖ה אָמַ֥ר יְהֹוָֽה׃מקרא עמוס פרק ז פסוק ד
המחמץ את המנחה אחת מן הכשרה ואחת מן הפסולה עובר בלא תעשה שנאמר (ויקרא ב) כי כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ.רקיקי מנחת ישראל מעכבין זה את זה ומיעוטן מעכב את רובן חלות תודה ורקיקי נזיר מעכבין זה את זה ומיעוטן מעכב את רובן פר אין מעכב את השעיר והשעיר אין מעכב את הפר. כל הזאות שלפנים כגון ארבעים ושמונה של יום הכפורים ואחת עשרה של פר העדה ואחת עשרה של פר כהן משיח מעכבין זה את זה ומיעוטן מעכב את רובן. ז' הזאות שבפרה מעכבות זו את זו. ז' הזאות שבמצורע מעכבות זו את זו צפרים מעכבות זא"ז אבני בית המנוגע ועציו ועפרו מעכבין זו את זו עץ ארז ואזוב ושני תולעת מעכבין זו את זו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעכבין זא"ז שמונה בגדי כה"ג מעכבין זא"ז ארבעה בגדי כהן הדיוט מעכבין זא"ז אבני שוהם ואבני מלואים מעכבין זה את זה כתב שעל גביהן מעכבין זא"ז סמני קטורת וסמני שמן המשחה מעכבין זא"ז ומיעוטן מעכב את רובן שבעה קני מנורה מעכבין זא"ז ושבעה נרותיה מעכבין זא"ז גביעיה כפתוריה ופרחיה מעכבין זא"ז קרן וכבש ויסוד ורובע מעכבין זא"ז. ר' יוסי בר ר' יהודה אומר אף הסובב. מדת המזבח בין ארכו ובין רחבו אינה מעכבת אבל ריבויו מעכב. השולחן והמנורה והמזבחות מעכבין זא"ז ר"ש ב"א אומר כהנים ולוים וישראלים מעכבין את הקרבן ברכות כהנים מעכבות זו את זו ברכות כהן גדול מעכבות זו את זו ברכות תעניות מעכבות זו את זו ברכות של ראש השנה מעכבות זו את זו ברכות מעכבות זו את זו תקיעות מעכבות זו את זו ברכות ותקיעות מעכבות זו את זו הלל ושבח ותפלה מעכבות זו את זו תפילין של יד ושל ראש מעכבות זו את זו אם אין לו אלא אחת הרי זה יניח התכלת והלבן אין מעכבין זא"ז מצוה שיקדים לבן לתכלת ואם הקדים תכלת ללבן יצא. נסכי בהמה והסלת מעכבין זא"ז פרים אילים וכבשים מעכבין זא"ז ר' יהודה אומר פרים אין מעכבין זא"ז מפני שמתמעטין בחג אבל אילים וכבשים מעכבין זא"ז. אין מביאין פרים אילים וכבשים ואח"כ נסכים אלא פרים בנסכיהן אילים בנסכיהן כבשים בנסכיהן ר' יהודה אומר יחיד שהיה חייב פרים אילים וכבשים ואין לו נסכים יביא פרים בנסכיהן ואל יביא פרים אילים וכבשים בלא נסכים. יחיד שהביא נסכים ולא היה צריך להם יתנם לצבור צבור שהביא נסכיו ולא היה צריך להם יתנם ליחיד.הביא נסכיו לעולה ונטמא זבח או שנפסל יתנם לשלמים. הביא נסכיו לשלמים ונטמא זבח או שנפסל יתנם לעולה. ונסכיו שלא קרבו היום יקרבו למחר בד"א שלא קדשו בכלי אבל בזמן שקדשו בכלי יקרבו היום ואל יקרבו למחר מפני שנפסלים בלינה. העומר אין מעכב את הכבש והכבש אין מעכב את העומר הלחם מעכב את הכבשים כיצד יעשו יניפו ותעובר צורתן ויצאו לבית השרפה דברי ר"ע. אמר ר"ש בן ננס לא כי אלא כבשים מעכבין את הלחם ולא הלחם מעכבתם אמר לו ר"ע עדיין דבר שקול מי מכריע אמר בן ננס אני אכריע וכן מצינו כשהיו ישראל במדבר מ' שנה קרבו כבשים בלא לחם אף כאן יקרבו כבשים בלא לחם אר"ש הלכה מדרש כדברי בן ננס אבל אין הטעם כדבריו. נמצא אתה אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובערלה ובחדש. הגיע ט"ז בניסן נתחייבו בעומר ובקרב עמו. שהו חמשים יום נתחייבו שתי הלחם ובקרב עמהן. לי"ד שנה נתחייבו בנטע רבעי. ר' יוסי ב"ר יהודה ור"א בר"ש אומר לא נתחייבו בנטע רבעי אלא לאחר י"ד שנה כשכבשו ושחילקו נתחייבו במעשרות. התחילו מונים שנה ראשונה ושניה ושלישית ואח"כ נתחייבו בנטע רבעי. לכ"א שנה עשו שמיטה לששים וד' שנה עשו יובל מפני מה אני אומר קרבו כבשים בלא לחם מפני שהכבשים מתירין את עצמן ולא הלחם לחם בלא כבשים אין לו מי יתירנו.תוספתא מנחות פרק ו תוס ח