הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגָרוֹת וּמִן הַדְּבֵלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נָזִיר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ נָזִיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵית שַׁמַּאי, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְאוֹמֵר הֲרֵי הֵן עָלַי קָרְבָּן:
אָמַר, אָמְרָה פָרָה זוֹ הֲרֵינִי נְזִירָה אִם עוֹמֶדֶת אָנִי. אָמַר, הַדֶּלֶת הַזֶּה הֲרֵינִי נָזִיר אִם נִפְתָּח אָנִי. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נָזִיר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵינוֹ נָזִיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַף כְּשֶׁאָמְרוּ בֵית שַׁמַּאי, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְאוֹמֵר הֲרֵי פָרָה זוֹ עָלַי קָרְבָּן אִם עוֹמֶדֶת הִיא:
מָזְגוּ לוֹ אֶת הַכּוֹס, וְאָמַר הֲרֵינִי נָזִיר מִמֶּנוּ, הֲרֵי זֶה נָזִיר. מַעֲשֶׂה בְאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה שִׁכּוֹרָה וּמָזְגוּ לָהּ אֶת הַכּוֹס, וְאָמְרָה הֲרֵינִי נְזִירָה מִמֶּנּוּ, אָמְרוּ חֲכָמִים, לֹא נִתְכַּוְּנָה אֶלָּא לוֹמַר הֲרֵי הוּא עָלַי קָרְבָּן:
הֲרֵינִי נָזִיר עַל מְנָת שֶׁאֱהֵא שׁוֹתֶה יַיִן וּמִטַּמֵּא לְמֵתִים, הֲרֵי זֶה נָזִיר וְאָסוּר בְּכֻלָּן. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ נְזִירוּת אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּיַּיִן, הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהַנָּזִיר אָסוּר בְּיַּיִן אֲבָל סָבוּר הָיִיתִי שֶׁחֲכָמִים מַתִּירִים לִי מִפְּנֵי שֶׁאֵין אֲנִי יָכוֹל לִחְיוֹת אֶלָּא בְיַּיִן, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קוֹבֵר אֶת הַמֵּתִים, הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר:
הֲרֵינִי נָזִיר וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וַאֲנִי וְעָלַי לְגַלֵּחַ נָזִיר, אִם הָיוּ פִקְּחִים, מְגַלְּחִים זֶה אֶת זֶה. וְאִם לָאו, מְגַלְּחִים נְזִירִים אֲחֵרִים:
הֲרֵי עָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר, וְשָׁמַע חֲבֵרוֹ וְאָמַר וַאֲנִי עָלַי לְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר, זֶה מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם וְזֶה מְגַלֵּחַ נָזִיר שָׁלֵם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר וְזֶה מְגַלֵּחַ חֲצִי נָזִיר:
הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵן, וְנוֹלַד לוֹ בֵן, הֲרֵי זֶה נָזִיר. נוֹלַד לוֹ בַת, טֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, אֵינוֹ נָזִיר. אִם אָמַר, כְּשֶׁאֶרְאֶה, כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי וָלָד, אֲפִלּוּ נוֹלַד לוֹ בַת, טֻמְטוּם, וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, הֲרֵי זֶה נָזִיר:
הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ נָזִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֹאמַר, אִם הָיָה בֶן קְיָמָא, הֲרֵי אֲנִי נְזִיר חוֹבָה. וְאִם לָאו, הֲרֵי אֲנִי נְזִיר נְדָבָה. חָזְרָה וְיָלְדָה, הֲרֵי זֶה נָזִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יֹאמַר, אִם הָרִאשׁוֹן בֶּן קְיָמָא, הָרִאשׁוֹן חוֹבָה וְזוֹ נְדָבָה. וְאִם לָאו, הָרִאשׁוֹן נְדָבָה וְזוֹ חוֹבָה:
הֲרֵינִי נָזִיר, וְנָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵן, הִתְחִיל מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵן, מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ. הֲרֵינִי נָזִיר כְּשֶׁיִּהְיֶה לִי בֵן וְנָזִיר, הִתְחִיל מוֹנֶה אֶת שֶׁלּוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד לוֹ בֵן, מַנִּיחַ אֶת שֶׁלּוֹ וּמוֹנֶה אֶת שֶׁל בְּנוֹ, וְאַחַר כָּךְ מַשְׁלִים אֶת שֶׁלּוֹ:
הֲרֵינִי נָזִיר לִכְשֶׁיְּהֵא לִי בֵן, וְנָזִיר מֵאָה יוֹם. נוֹלַד לוֹ בֵן עַד שִׁבְעִים, לֹא הִפְסִיד כְּלוּם. לְאַחַר שִׁבְעִים, סוֹתֵר שִׁבְעִים, שֶׁאֵין תִּגְלַחַת פָּחוֹת מִשְּׁלשִׁים יוֹם:
[הצינור] השמן משירד לעוקל אע"פ שירד נוטל מן העוקל ומן המלול ומבין הפסין ונותן [לחמיתה] ולתמחוי אבל לא יקבל [בכלי] להיות משתמש ממנו והולך היה אוכל והותיר וחשיכה בליל שבת מותר א"ר שמעון בן אלעזר בד"א בזמן שאכל והותיר וחשיכה בליל שבת אבל לא יתכוין ויתן לתוך אנגרון הרבה בשביל שיותיר ויכניס לתוך ביתו.המקפה בעריבה והמקפה בכלי נותן [לחמיתה] ולתמחוי המערה ממיחם למיחם ומאלפס לאלפס ומקדרה לקדרה מותר ליתן לשני ואסור ליתן לראשון.הסוחט ענבים [בתוך] ידו ה"ז פטור [בתוך הכוס] ה"ז חייב.תוספתא מעשרות פרק א תוס יא
אָמַר רִבִּי חַגַּיי מַתְנִיתָא אָֽמְרָה כֵן שֶׁאֵין מְחַלְלִין מָעוֹת עַל הַפֵּירוֹת בְּרִיחוּק מָקוֹם. אָֽמְרָהּ קוֹמֵי רִבִּי אֲבִינָא וְקַלְּסֵיהּ. אָֽמְרָהּ קוֹמֵי רִבִּי יִרְמְיָה וְקַנְתְּרֵיהּ. וְהָתַנִּינָן מָעוֹת בִּירוּשָׁלֵם וּפֵירוֹת בִּמְדִינָה. שַׁנְייָא הִיא שֶׁהָיָה בְּמָקוֹם אֶחָד. כַּד נְפַק רִבִּי חַגַּיי אַשְׁכַּח תַּנֵּי מָעוֹת וּפֵירוֹת בִּירוּשָׁלֵם מָעוֹת וּפֵירוֹת בִּמְדִינָה. אָמַר אִין הֲוָה שְׁמִיעַ רִבִּי יִרְמְיָה הָדָא מִילְתָא יְאוּת קַנְטְרִי. בָּעֵא מַחֲזִיר בֵּיהּ. אָמַר לוֹ רִבִּי זְעִירָא לֹא תַחְזוֹר בָּךְ. דְּאָמַר רִבִּי לָֽעְזָר דְּרִבִּי מֵאִיר וְרַבָּנָן בִּדְמַאי הָא בְּוַדַּאי לֹא. מִן דְּאָמַר רִבִּי לָֽעְזָר דְּרִבִּי מֵאִיר הִיא הָדָא אָֽמְרָה הוּא דְמַאי הוּא וַדַּאי.רִבִּי זְבִידָא הֲוָה יְתִיב מַתְנֵי לִבְרֵיהּ. הָרוֹצֶה לְחַלֵּל מָעוֹת עַל הַפֵּירוֹת בִּזְמָן הַזֶּה בֵּין אֵילּוּ בֵּין אֵילּוּ קָֽדְשׁוּ כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. בֵּית הִילֵּל אוּמְרִים מָעוֹת כְּמוֹת שֶׁהֵן וּפֵירוֹת כְּמוֹת שֶׁהֵן. עָבַר רִבִּי קְרִיסְפָּא אָמַר לֵיהּ לָא תַנִּייָתָהּ כֵּן אֶלָּא פֵּירוֹת עַל הַמָּעוֹת. הָא מָעוֹת עַל הַפֵּירוֹת דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא קָֽדְשׁוּ. וְהָתַנִּינָן אֵין מִקְדָּשׁ יִרְקָבוּ. תִּיפְתָּר שֶׁהִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ וְחָרֵב הַמִּקְדָּשׁ.תַּנֵּי בֶּן בֵּיבַי וְנָתַתָּ אֶת הַכֶּסֶף בְּרִיחוּק מָקוֹם אַתָּה פוֹדֶהוּ. בְּקִירוּב מָקוֹם אֵין אַתְּ פוֹדֶהוּ. וְנָתַתָּ הַכֶּסֶף בְּקִירוּב מָקוֹם אַתָּה מְחַלְלוֹ וְאֵי אַתְּ מְחַלְלוֹ בְּרִיחוּק מָקוֹם.תלמוד ירושלמי מעשר שני פרק א הלכה ג