אָמַר רָבָא: לָא תֵּימָא סָפֵק חֲזָא סָפֵק לָא חֲזָא. אֶלָּא וַדַּאי חֲזָא, סָפֵק מֵחֲמַת שִׁכְבַת זֶרַע, סָפֵק מֵחֲמַת רְאִיָּיה. כֵּיוָן שֶׁנִּזְקַק לְטוּמְאָה — סְפֵיקוֹ טָמֵא. שִׁכְבַת זַרְעוֹ טְמֵאָה. לְמַאי? אִילֵימָא לְמַגָּע — מִי גָּרַע מִשִּׁכְבַת זֶרַע דְּטָהוֹר? אֶלָּא זַרְעוֹ שֶׁל זָב מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא. מַאן שָׁמְעַתְּ לְהָא דְּאָמַר שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל זָב מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא? אִילֵּימָא הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שִׁכְבַת זַרְעוֹ שֶׁל זָב אֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ בְּלֹא צִיחְצוּחֵי זִיבָה. אֲפִילּוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לָא אָמַר אֶלָּא מִשּׁוּם צִיחְצוּחֵי זִיבָה, אֲבָל בְּעֵינֵיהּ, לָא אָמַר! אֶלָּא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: לוֹמַר שֶׁאֵין תּוֹלִין בָּהּ. סְבַר רַב פָּפָּא קַמֵּיהּ דְּרָבָא לְמֵימַר אַיְּידֵי חוּלְשָׁא הוּא דְּחָזֵי. אָמַר לֵיהּ רָבָא, וְהָתְנַן: גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר מְטַמֵּא מִיָּד בְּזִיבָה! אֲמַר לֵיהּ: אֵין לְךָ חוֹלִי גָּדוֹל מִזֶּה. אֶלָּא, תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל זָב מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא כׇּל מֵעֵת לְעֵת. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יוֹמוֹ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בְּדִשְׁמוּאֵל. דִּשְׁמוּאֵל רָמֵי: כְּתִיב: ״כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה״. וּכְתִיב: ״לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם״. מַאן דְּאָמַר מֵעֵת לְעֵת דָּיֵיק מִ״לִּפְנוֹת עֶרֶב״, וְאִידַּךְ דָּיֵיק ״מִקְּרֵה לָיְלָה״. וּמַאן דְּאָמַר מִ״לִּפְנוֹת עֶרֶב״, הָכְתִיב ״מִקְּרֵה לָיְלָה״! אָמַר לָךְ, אוֹרְחָא דְקֶרִי לֵמֵתֵיא בְּלֵילְיָא. מַתְנִי׳ נָזִיר הָיָה שְׁמוּאֵל, כְּדִבְרֵי רַבִּי נְהוֹרַאי, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ״. נֶאֱמַר בְּשִׁמְשׁוֹן ״וּמוֹרָה״, וְנֶאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל ״וּמוֹרָה״. מָה ״מוֹרָה״ הָאֲמוּרָה בְּשִׁמְשׁוֹן — נָזִיר, אַף ״מוֹרָה״ הָאֲמוּרָה בִּשְׁמוּאֵל — נָזִיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא אֵין מוֹרָה אֶלָּא שֶׁל בָּשָׂר וָדָם! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי נְהוֹרַאי: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי״, שֶׁכְּבָר הָיָה עָלָיו מוֹרָא שֶׁל בָּשָׂר וָדָם. גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ:
מְעוֹת חֻלִּין וּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּתְפַּזְּרוּ, מַה שֶּׁלִּקֵּט, לִקֵּט לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, עַד שֶׁיַּשְׁלִים, וְהַשְּׁאָר חֻלִּין. אִם בָּלַל וְחָפַן, לְפִי חֶשְׁבּוֹן. זֶה הַכְּלָל, הַמִּתְלַקְּטִים, לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וְהַנִּבְלָלִים, לְפִי חֶשְׁבּוֹן:
סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְשֶׁל חֻלִּין שֶׁנִּתְעָרְבוּ, מֵבִיא בְסֶלַע מָעוֹת וְאוֹמֵר, סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהִיא, מְחֻלֶּלֶת עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ, וּבוֹרֵר אֶת הַיָּפָה שֶׁבָּהּ, וּמְחַלְּלָן עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, מְחַלְּלִין כֶּסֶף עַל נְחֹשֶׁת מִדֹּחַק, וְלֹא שֶׁיִּתְקַיֵּם כֵּן, אֶלָּא חוֹזֵר וּמְחַלְּלָם עַל הַכָּסֶף:
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם אֶת סְלָעָיו דִּינְרֵי זָהָב, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי עָשִׂיתִי לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וּלְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶת כַּסְפָּן דִּינְרֵי זָהָב:
משנה מעשר שני פרק ב משנה ח
ורב שהכל דין מטבע אחתורבי אלעזר לימא מדסיפא כשמואל מתרץ רישא נמי כשמואל סבירא ליהלא סיפא דוקא דקתני שהכל מין מטבע אחת ורישא כרב או כשמואלתלמוד בבלי שבועות דף מ עמוד א