הָא רַבִּי, הָא רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא: הִכְנִיס שִׁבֳּלִין לַעֲשׂוֹת מֵהֶן עִיסָּה — אוֹכֵל מֵהֶן עֲרַאי, וּפָטוּר. לְמוֹלְלָן בִּמְלִילוֹת — רַבִּי מְחַיֵּיב וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר. וּלְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ — כְּגוֹן שֶׁהִכְנִיס שִׁבֳּלִין לַעֲשׂוֹת מֵהֶן עִיסָּה, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לְמוֹלְלָן בְּיוֹם טוֹב, דְּטָבְלָא בְּיוֹמֵיהּ! אֶלָּא: מַאי תְּרוּמָה — רוֹב תְּרוּמָה. אָמַר אַבָּיֵי: מַחְלוֹקֶת בְּשִׁבֳּלִין. אֲבָל בְּקִטְנִיּוֹת — דִּבְרֵי הַכֹּל אִסּוּרְיָיתָא טָבְלָא. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן שֶׁל טֶבֶל — הֲרֵי זֶה כּוֹתֵשׁ, וּמְחַשֵּׁב כַּמָּה זֶרַע יֵשׁ בָּהֶם, וּמַפְרִישׁ עַל הַזֶּרַע וְאֵינוֹ מַפְרִישׁ עַל הָעֵץ. מַאי לָאו — רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: הָתָם לָא טָבְלָא הָכָא טָבְלָא! לָא, רַבִּי הִיא. אִי רַבִּי הִיא, מַאי אִירְיָא תִּלְתָּן, אֲפִילּוּ שִׁבֳּלִין נָמֵי? אֶלָּא מַאי, רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה — לַשְׁמְעִינַן שְׁאָר מִינֵי קִטְנִיּוֹת, וְכׇל שֶׁכֵּן תִּלְתָּן. אֶלָּא תִּלְתָּן אִצְטְרִיכָא לֵיהּ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְטַעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, לִפְרוֹשׁ נָמֵי אַעֵצוֹ, קָא מַשְׁמַע לַן. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר אַבָּיֵי: מַחְלוֹקֶת בְּשִׁבֳּלִין, אֲבָל בְּקִטְנִיּוֹת דִּבְרֵי הַכֹּל אִסּוּרְיָיתָא לָא טָבְלָא. מֵיתִיבִי: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חֲבִילֵי תִלְתָּן שֶׁל טֶבֶל הֲרֵי זֶה כּוֹתֵשׁ, וּמְחַשֵּׁב כַּמָּה זֶרַע יֵשׁ בָּהֶן, וּמַפְרִישׁ עַל הַזֶּרַע וְאֵינוֹ מַפְרִישׁ עַל הָעֵץ. מַאי לָאו, טֶבֶל טָבוּל שֶׁל תְּרוּמָה! לָא, טֶבֶל טָבוּל שֶׁל תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. וְכִדְרַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ בְּשִׁבֳּלִין, שְׁמוֹ טוֹבְלוֹ לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר. כּוֹתֵשׁ לְמָה לִי? לֵימָא לֵיהּ: כִּי הֵיכִי דִּיהַבוּ לִי, הָכִי יָהֵיבְנָא לָךְ! אֲמַר רָבָא: קְנָסָא. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בֶּן לֵוִי שֶׁנָּתְנוּ לוֹ שִׁבֳּלִין בְּמַעַשְׂרוֹתָיו — עוֹשֶׂה אוֹתָן גּוֹרֶן, עֲנָבִים — עוֹשֶׂה אוֹתָן יַיִן, זֵיתִים — עוֹשֶׂה אוֹתָן שֶׁמֶן, וּמַפְרִישׁ עֲלֵיהֶם תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְנוֹתְנָן לַכֹּהֵן. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁתְּרוּמָה גְּדוֹלָה אֵינָהּ נִיטֶּלֶת מידע כלליראשי סידור תפילה אודות האתר הצהרת פרטיות מפת האתר קריאהקריאה עם מפרשים רשימות תהילים שונותחיפוש בתוכן קישורים סטטיסטיקה גיד הנשה נוהג בכלאים ובכוי נוהג בב' יריכות בירך של ימין ובירך של שמאל ר' יהודה אומר אין נוהג אלא באחת דעת מכרעת שהיא של ימין זה הכלל כל שיש לו כף ירך גיד הנשה נוהג בו כל שאין בו כף ירך אין גיד הנשה נוהג בו נוהג בשליל וחלבו אסור דר"מ רבי יהודה אומר אין נוהג בשליל וחלבו מותר דר"א וחכ"א נאמנין עליו ועל החלב. השולח ירך מחותכת לחבירו צריך להפריש ממנה גיד הנשה. שלמה א"צ להפריש ממנה גיד הנשה הלוקח ירך מחותכת מן הטבח א"צ להפריש ממנה גיד הנשה שלמה צריך להפריש ממנה גיד הנשה המוכר ירך מחותכת לעובד כוכבים א"צ להפריש ממנה גיד הנשה ובלבד שלא ימכרנה לו בפני ישראל מפני שחוזר ולוקחה הימנו. ומשום ב' דברים אמרו אין מוכרין בשר של נבלה ושל טרפות לעובד כוכבים מפני שחוזר ומאכילן לישראל. ד"א שאין מאכילין את האדם בטעות. ומשום ב' דברים אמרו לא יאמר אדם ישראל לעובד כוכבים קח לי בשר משום נבלות ומשום טרפות. דבר אחר משום אונסין.גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהוא ונוטל השומן שלו הרי זה מותר ר' יהודה אומר נוטלו מן השוק של ירך. ב' גידים הן החיצון סמוך לבשר אסור וחייבין עליו הפנימי סמוך לעצם אסור ואין חייבין עליו. האוכל מגיד הנשה כזית הרי זה חייב ר' יהודה פוטר עד שיאכל משניהם. אכלו ואין בו כזית הרי זה חייב ר' יהודה פוטר עד שיהא בו כזית. אכל ב' גידים משתי ירכות משתי בהמות סופג שמונים רבי יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים.תוספתא חולין פרק ז תוס ג אליבא דרבי אלעזר בר"ש דאמר היא עצמה אינה נעשית אלא בגופה של קרן דכולי עלמא לא פליגי כי פליגי אליבא דרבי מר סבר אמה אילך ואמה אילך כנגד קרן הוא ומר סבר כנגד חודה אין טפי לאמיתיבי חטאת הציבור והיחיד כיצד מתן דמן היה עולה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית וטובל באצבעו הימנית המיומנת שבימין מן הדם שבמזרק וחומר בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה ומחטא ויורד כנגד חודה של קרן עד שמכלה כל הדם שבאצבע וכן כל קרן וקרןהכי קאמר מצוה בחודה אי עבד אמה אילך ואמה אילך לית לן בה:תלמוד בבלי זבחים דף נג עמוד א קודםהבא